לבסומי בפוריא ולא רק/הרב שמעון פיזם

כידוע חלק ממצוות המשתה ביום הפורים היא שתית יין, או משקה משכר אחר, לכל הפחות יותר מכפי שרגילים. עם זאת, חשוב לשום על ליבנו כי השתיה לשכרה הפכה להיות אירוע חברתי שמדינת ישראל מהמובילות בתחום. כולנו יודעים ושומעים אלו השלכות שליליות יכולות להיות למצב זה אלימות וכו'. ברור שלא לכך התכוונו חז"ל בהוראה חייב איניש לביסומי ..עד דלא ידע.

נושא השכרות מקבל התייחסות הלכתית באירועים שונים.

תפילה- תפילה בעת שכרות נקראת תפילת תועבה (עירובין סד). אמנם יש חלוקה להלכה בין מצב שכרות בו אדם יודע לזהות שהוא עומד בפני מלך ולעמוד ביראה, לבין מצב שבו הוא אינו יודע לעמוד ולדבר לפני מלך, שאז תפילתו תועבה. לכתחילה, לא מתפללים גם לאחר שתיית רביעית יין (86 סמ"ק) אלא אם כן מדובר בשתייה בתוך הסעודה או לפניה שאינה נחשבת למשכרת. המניעה היא עד להפגת היין (כשהרגשתו נחלשת) ובדיעבד התפילה נחשבת. הרב קוק פסק כי במצב כזה בפורים מותר אף לכתחילה שהרי חכמים ידעו בגזירתם זו שכך יתפללו.

הוראת הלכה- אסור להורות הלכה לאחר שתיית רביעית יין אף על פי שאינו משכר כל כך. כלומר די בהשפעה כלשהי ולא רק באיבוד עשתונות כדי לאסור על הפוסק לפסוק הלכה, כי הטעות כבר מצויה וקרובה לבוא.

נזקים תוך כדי שכרות- מופיעה דעה בקרב מפרשי התלמוד כי לכאורה מי שהוא שיכור כלוט נחשב לחסר דעת ואמור להיות פטור להלכה מלשלם על נזק שעשה כשם שבמצב זה פטור מכל המצוות. אולם, רבים חלקו על  דעה זו מאחר ואיבוד דעת זה נעשה ברצון . ובכל מקרה פחות מדרגת שיכרות כזו השיכור נחשב לאחראי מלא למעשיו חייב במצוות ומשלם על פגעיו (פגיעה בבני אדם או ברכוש במעשה או במלים).

הרמ"א פוסק בהלכות פורים להקל ולפטור על נזקי שמחה כמו פורים וחתונה. רבים חולקים עליו ומלבד זאת היתר זה מבוסס על מחילה, ובימינו כלל לא בטוח שהיא קיימת (ואולי גם טוב שכך !)

לצערנו על פי החוק אדם שהזיק ,תקף או הרג וטוען שהיה תחת השפעת אלכוהול הדבר נחשב לסיבה להקלה בעונש. על פי מה שאמרנו, הנכונות להיות במצב של השפעת אלכוהול צריכה להביא לתביעה של מלוא האחריות ממי שמנסה להסיר מעצמו באופן מודע אחריות למעשיו.

וכך כותב השל"ה (שני לוחות הברית) שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה (א) :

ונראה לעניות דעתי , דלזה כיוון גם כן רבי עקיבא במשתה בנו, כמו שאמרו בפרק במה אשה (שבת סז ב), מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא, אמר: חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון (=יין וחיים לפיהם של החכמים חייים ויין לפיהם של חכמים ותלמידיהם), עד כאן. קשה לי, למה אמר זה על הכוס ולא על המאכל. עוד קשה, למה אמר 'לפום רבנן', והלא כל ישראל צריכין חיים. אלא כוונת רבי עקיבא היה במה שאמר 'חיי וחמרא' וכו', כדי להתעורר לבות רבנן ותלמידיהון במשתה היין, שלא יכוונו בשתייתן להנאת השכרות למלוי בטן, רק עיקר כוונתם תהיה אל התכלית הטוב(ה) הנמשך מזה, והוא שיפתח לבם מחמת שמחת משתה היין, כי היכי דלימרו מילתא דברי תורה מכח הביסום כנזכר.