התמודדות עם הסתר פנים / אסתר פישר

 

משל למלך שנשא אשה... והניחה שנים רבות...

התמודדות עם הסתר פנים


 

"זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי עַל-כֵּן אוֹחִיל" (איכה ג, כא). 

ר' אבא בר כהנא אמר: משל למלך שנשא אשה וכתב לה כתובה מרובה

וכתב לה: כך וכך חופות אני עושה ליך, וכך תכשיטין אני עושה ליך, וכך וכך כסף וזהב אני נותן לך.

והניחה שנים רבות והלך לו למדינת הים. והיו שכנותיה מקנטרות אותה ואומרות לה: לא בעליך שבק יתיך?! זילי נסבי לך גבר אוחרן! [האם לא בעלך עזב אותך? לכי הנשאי לגבר אחר!]

והיתה בוכה ומתאנחת, ואח"כ היתה נכנסת לתוך חופתה וקראת כתובתה ומתאנחת.

לאחר ימים ושנים בא המלך ואמר לה: תמיה אני ממך! איך המתנת לי כל השנים הללו?

אמרה לו: אדני המלך! אילולי כתובתך מרובה שכתבת לי כברהטעו אותי שכנותי.

כך אומות העולם מונין את ישראל ואומרות להם: אלהכון לא בעי יתכון! שביק יתכון! סליקשכינתיה מעליכון![אלוהים שלכם לא רוצה אתכם! עזב אתכם! הסתלקה שכינה מעליכם!]

בואו אצלנו ואנו ממנים אתכם דוכוסין ואפרכסין ואיסטרטלין.

וישראל נכנסין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שלהם וקורין בתורה: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם...ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא כו) ומתנחמים.

למחר כשהגאולה באה, אמר הקב"ה לישראל: בני, תמיה אני מכם היאך המתנתם לי כל השנים הללו?

והן אומרים לפניו: רבון כל העולמים, אילולי תורתך שנתת לנו, והיינו נכנסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והיינו קורין "ופניתי אליכם ולא תגעל נפשי אתכם" כבר הטעונו אומות העולם ממך.

הדא הוא דכתיב: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהילים קיט, צג).

                                                                                                   (איכה רבה, פרשה ג, כא).

 

הפסוק המובא מאיכה בראשית המדרש מהווה נקודת מפנה מייאוש לתקווה. הכותב קובע "זאת אשיב אל לבי" - יש דבר שכאשר הוא "משיבו" אל לבו, הוא מתמלא תקווה. מהו "זאת", מהו אותו הדבר? זוהי השאלה אותה מנסה לברר הדרשן באמצעות המשל.

במשל חמישהשלבים: א. המלך נושא אשה.ב. המלך נוסע למרחקים. ג. השכנים לועגים לאשה הנטושה. ד. האשה קוראת בכתובתה ומתנחמת. ה. שיבתו של המלך.

רוב המוטיבים במשל זה נפוצים מאוד במשלי חז"ל. המוטיב הייחודי למשל זה הוא שלב ד: הקריאה בכתובה כנחמה. הכתובה במשל מסמלת את התורה בנמשל, שתפקידה שמירת מערכת היחסים בין ה' לישראל בתקופות של הסתר פנים.

מה יש בכתובה שמנחם את האשה? הרי על פי הפתיחה כל שיש בכתובה זו הבטחה לנוחות כלכלית, ואין בה דבר על נאמנות נצחית ולא מסויגת. מהי תודעת האשה כשהיא יושבת וקוראת בכתובה? אנו עדים לביטחון מלא שבעלה יחזור. על מה מבוסס ביטחון זה?

נראה שקריאתה של האשה היא סובייקטיבית לגמרי. אמנם, אין ראיה מוכחת מהכתובה על שיבתו של בעלה, אך יש בה תזכורת מיהו, ומדוע הם ביחד. עבור האשה - המחשבה שהוא לא ישוב אינה באה בחשבון. יש בגישה זו מן הנאיביות, אך עם זאת יש בה אמונה גדולה המעידה על אהבה שאינה תלויה בדבר.

הנמשל משלים את ה'חסר' בכתובה: הפסוקים שישראל קוראים בתורה הם הבטחה מפורשת לאיחוד מחדש עםישראל (ולא רק לדאגה פיזית). אך גם בנמשל עולה אותה אמונה ואהבה ללא תנאי, על אף לעג הגויים והצרות המעידות שהנטישה היא סופית.

המשל והנמשל מציגים מערכת יחסים הבנויה על אמונה ואהבה, אך ללא ראיות ריאליות ורציונליות שיחסים אלו יימשכו בעתיד.

 

השאלה המעניינת היא בשלב האיחוד: מה טיב היחסים בין המלך לאשתו לאחר שיבתו? מצד אחד היא הוכיחה אהבה ונאמנות ללא תנאי, הוא מכיר לה טובה על כך, וזה כמובן מעמיק את הקשר. אך האם הקשרים ביניהם התחזקו והתקדמו במהלך שנות הפירוד? נראה כי הם נשארו באותו מקום בו היו וזה מעורר תחושה גדולה של החמצה.

התייחסותנו לאשה שבמשל גם היא אמביוולנטית: מצד אחד נאמנותה מעוררת התפעלות, אך מצד שני הפסיביות והיעדר התושייה גורמות לשאלה: מה יקרה כשייגמר כסף הכתובה? מדוע היא אינה מתמודדת עם המציאות שמעידה כי ייתכן והפירוד יהיה ארוך מכפי שהיא חושבת?

שאלות קשות אלו ודאי נכונות גם בנמשל: האם הפסיביות של ישראל בקריאתם החוזרת ונשנית בפסוקי ההבטחה בספר ויקרא היא הגישה הנכונה במצב של פירוד בין עם וא-לוהיו?

שאלות אלו מקבלות מענה אחר במשל חז"לי נוסף, בעל מוטיבים דומים.

"חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז, יד) - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים. (ערובין, דף כא, ב).

במגמה זו נאמר במדרש:

לאשה כשרה שהניח לה בעלה מעט חפצים ומעט יציאותכיון שבא בעלה אמרה לו:ראה מה הנחת לי ומה סגלתי לך ומה הוספתי לך עליהם (שיר השירים רבה, ז, יד).

גם כאן מופיע מוטיב האשה הנטושה שבעלה השאיר לה מזונות עד שישוב. אך כמה שונה אשה זו מהאשה במשל הקודם - היא אינה יושבת ומתאנחת על מצבה, אלא פועלת ביוזמה ותושייהומגדילה את נכסיה ונכסי בעלה!

מה היא תודעתה בזמן פעילות זו? האם זוהי דרך 'להעביר את הזמן' בנעימים עד שישוב בעלה? נראה שיש כאן יותר מכך: אשה זו ממשיכה את דרכי בעלה, היא עושה את אשר הוא היה עושה אילו הוא היה נוכח. בדרך זו היא מחיה ומנציחה אותו, דבר שלא מאפשר את שכחתו. בנוסף לכך, יש כאן גישה פרקטית הלוקחת בחשבון את האפשרות הלא נעימה של נטישה ממושכת. את ה'מעט חפצים' יש להגדיל כדי לא להגיע למצב של עוני. יש לדאוג לילדים, לקום ולהתעשת!

בנמשל - לימוד התורה ותקנות חז"ל נתפסים בעיני הממשילכהמשך דרכו של הקב"ה בעת היעדרו. ההיעדרות עלולה להיות ממושכת (כפי שההיסטוריה מוכיחה) ועם ישראל צריך להיערך לכך. קריאה פסיבית של התורה אינה מספיקה. יש לפתח ולדרוש אותה ולהוסיף עליה מכיוון שהיא התזכורת שהשאיר המלך בהיעדרו וזוהי הדאגה ל'פרנסה הרוחנית' של הדורות הבאים. אמנם, האיחוד שמתואר במשל הראשון טרם התרחש במציאות של הנמשל, אך על ידי התיאור החיובי של פעילות האשה במשל השני, מעביר הדרשן את המסר שהפעילות החז"לית היא לרצונו של הקב"ה.

כאן אמנם יש התפתחות במערכת היחסים, אך עדיין שאלת מקומו וחשיבותו של הבעל לאחר שובו מהדהדת במשל ומשאירה מקום למחשבה.

 

שני מדרשים אלה מציגים לפנינו שני נמשלים על מקומה של תורה בחיי עם ישראל בעת הסתר פנים, שני נמשלים המשקפים שתי גישות אודותמסורת וחידוש בעולם החז"לי. כמו כן, יש כאן שני משלים עלנשיםותפקודן בחיי היום יום ובעתות משבר, המשקפים אף הם שתי גישות - פסיביות או אקטיביות, נאמנות ותלות או יוזמה ועצמאות - על חסרונותיהם ויתרונותיהם.