נייר מחוק - הרהורים על לימוד גמרא של נשים / רחלי אביישר-לבל

נייר מחוק

פרידה ממסכת סוכה והרהורים על לימוד גמרא של נשים

 

לעילוי נשמת סבי אליעזר ליטמן לבל,

שנפטר בה' בחשוון וזכה ללמוד תורה מילדות

ועד יומו האחרון לפני עשרים וחמש שנים.

 

אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה

לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה

לדיו כתובה על נייר מחוק (אבות פרק ד משנה כ)

 

התחלתי ללמוד גמרא בגיל עשרים ואחת בזמן לימודי התואר הראשון שלי, במסגרת מסלול ה"מתיבתא" במדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן. תחילת היכרותי עם הגמרא ועולמה היה דרך מסכת סוכה. מאז עברו שנים רבות בה פגשתי לא אחת את המסכת הזו כלומדת, כמלמדת, כמעיינת וכמרפרפת לתומי. ב"מתיבתא" נהגנו כמנהג חלק מהישיבות ודילגנו על פרק או שניים במהלך הלימוד. גם בשנים הבאות נתקלתי בסוגיות מסוימות בלבד. כעת. בשעה שאנו עומדים לסיים את מסכת סוכה במסגרת לימוד הדף היומי. ולאחר שניתנה לי השקפה רחבה לאורכה של המסכת ולא רק לעומקה אני מבקשת לנצל הזדמנות זו של "סגירת מעגל" אישית במסכת סוכה ולחלוק עם הקוראים מעט בהרהוריי בשאלת "לימוד גמרא של נשים".

ואולי "לימוד גמרא של נשים" הוא ניסוח מטעה. שכן אני מתכוונת לכל לימוד של אדם בוגר הבא אל עולם הגמרא כשמאחוריו שנים של לימוד, מטען תרבותי שונה, ערכים ותובנות שנובעים בחלקם ממערכת תרבותית – מוסרית אחרת ולעיתים אף מנוגדת. ה"אישה" הינה בשנים האחרונות המייצג האולטימטיבי של אותו אדם. אך יכול זה להיות גם ה"חילוני הלומד" (זה המבקש לחדור אל "ארון הספרים היהודי" מבלי להשיל מעליו את לבושו החילוני) יכול זה להיות אף ה"חוזר בתשובה" , זה שמעולם לא למד ולא שנה אך שלא כקודמו, כן מבקש להיכלל באותה תרבות חדשה-ישנה אותה מייצג הטקסט הנלמד ולהשיל מעליו את תרבותו הישנה.

מן הצד השני תצא מניסוח זה האישה הצעירה של עוד כמה שנים. זו שהחלה את לימודי הגמרא שלה בכיתה ז' ועוד כמה שנים תהפוך לאישה צעירה אשר קשה יותר יהיה להבחינה בצורה מודעת מבן דמותה – הגבר הלומד.

אם תרצו, ניתן לכנות את הרהוריי "לימוד הגמרא של אחרים". אחרים הינם כל מי שלא היה בתוך ציבור הלומדים הקלאסי עד לעשורים האחרונים.

אין זה מאמר אקדמי ולכן הוא לא ילווה בהערות והפניה למקורות להוכחת וביסוס דבריי.

גם הסוגיות דרכן אני מבקשת להדגים את דבריי אינן ייחודיות למסכת סוכה. אני מניחה שהייתי מצליחה להעביר את הדברים דרך כל גמרא שהיא. כדוגמת אותו צלף היורה את חיציו ואחר כך מסמן את המטרות. אלא שמסכת סוכה הינה מסכת של ראשית השנה. מסכת של התחלות ואולי לכן בחרתי דווקא בה לדבר על ראשית של לימוד.

 

תוכן סגנון ומשמעות

התמודדותי הראשונה עם הגמרא הייתה השפה. כל שעת ה"סדר" הייתי יושבת עם ה"חברותא" שלי ומנסה להבין את פירושן של המילים הזרות. בסופו של דבר כשפענחתי את משמעות המילים הייתי בטוחה כי בכך נסתיימה מלאכתי. מה רבה הייתה תמיהתי על כי השיעור לאחר ה"סדר" כמעט ולא נגע בטקסט עליו עמלתי כל כך ב"סדר". הרב היה מדבר ואני הייתי מביטה במבוכה בעיניו הכחולות ולא מבינה דבר. שני שמות שזכורים לי מאותם שעורים היו "מרדכי" ו"מחזור ויטרי" כך הבנתי לאחר שנים כי השיעור נגע להבנת ה"ראשונים" את הגמרא. לכן גם לא יכולתי להבין אותו. חסר לי שלב משמעותי – הבנת הגמרא. דומה שפספסתי באותה עת את התובנה כי הבנת הטקסט אינה שווה להבנת התוכן. שלא כקריאת עיתון או ספר, שם, בהנחה שהרקע התרבותי מוכר לקורא, רוב הבנת התוכן הנכתב תלויה בהבנת הטקסט. בגמרא ישנם שלבים נוספים שהדילוג עליהם יקשה ביותר על המבקש להתקדם בלימוד.

כאדם בוגר בעל יכולות אקדמאיות הנחתי שמידת ההבנה שלי בפענוח טקסטים תספיק לכל טקסט, בתנאי שאצליח לפענחו. ואולי דווקא "בשלוּת" אינטלקטואלית זו הייתה בעוכריי.

אכזבתי השניה בהתמודדות עם עולמה של הגמרא הייתה לאחר חופשת הסימסטר. בשעה שקיבלתי חזרה את העבודה אותה הכנו. למרות שהשבתי על שאלותיו של הרב בקצרה ובדיוק – כך חשבתי, הציון היה נמוך ביותר.

אני נשאלתי שאלה ועניתי עליה. כך חונכתי מאז בית הספר היסודי. לקצר, לתמצת, לדייק. בעוד שהרב ביקש לראות את כל המהלך התלמודי כתשובה לשאלותיו.

פעמים רבות אני נוכחת בשיעורים משותפים לנשים ולגברים מבוגרים כשהרב מתחיל בפלפול הלכתי אני עוקבת אחרי פני הנשים ורואה כיצד רבות מהן מאבדות עניין. כמה פעמים גם שמעתי נשים אמיצות מצביעות ושואלות "אז מה הת'כלס?" או "ומה ההלכה?" מדוע זה כך? מדוע נראה לעיתים רבות כי הגברים מתעניינים בפלפול והנשים רק רוצות לשמוע בסופו של דבר את "השורה התחתונה"? האם זה קשור לאופי השונה שלנו? להבחנות אבולוציוניות? או אולי פשוט לעובדה כי בעוד שגברים למדו גמרא בצעירותם, נשים למדו דינים. נשים חונכו לבקש בלימודן התורני-הלכתי את השורה התחתונה.

מה קורה בזמננו? התרבות בה אנו חיים אינה מקלה עלינו. אנו חיים בתרבות שקידשה את ה"ת'כלס"- התכלית. ברוב השאלות העקרוניות בהן אנו נדרשים להחליט, החל מאיזה מקצוע ללמוד באוניברסיטה ופעמים עד לשאלות של בחירת בן זוג, עולה שאלת התכלית ראשונה לפני שאלת ההליך, הדרך, החוויה והרגש. אינני באה לדרוש על החיוב והשלילה שבתופעה אלא רק להצביע עליה ולעמת אותה מול דרך הלימוד של הגמרא – דרך מתפתלת אשר תכליתה נראית רק לאחר לימוד ארוך וממושך. דבר שעשוי לייאש את המורגל בעולם של מזון מהיר המוגש אל הפה כשהוא כבר קצוץ למנות, חתוך ולעוס וכל שיש לעשות הוא לבלוע.

הפעם השניה בה פגשתי את מסכת סוכה היתה בחברון. במסגרת סיור בהתיישבות היהודית נכנסנו לישיבה שם החל המדריך לדבר. עיניי שוטטו על פני חדר הלימוד. הוא היה מבולגן, ישן, מעט מלוכלך וכמה מרהיטיו היו שבורים. "כיצד אפשר בכלל ללמוד בתוך זוהמא שכזו?" חשבתי בליבי. כשלפתע נפל מבטי על מסכת סוכה. פתחתי אותה כמי שמוצא מכר במקום זר ומייד שקעתי בעולם אחר. מסודר יותר. עולם שבו רבה רבא ורבי זירא חולקים בשאלת גובה של הסוכה. בעולם של צל סוכה מול צל דפנות ושל קבע מול ארעי. בית המדרש החברוני המכוער (ויסלחו לי בני חברון) נעלם מעיניי. לפתע הייתי ישובה בסוכה. סוכה המרחפת לה בין עשתרות קרניים למלכותה של הלני המלכה.

לרגע לא עצרתי אז לעמת את המציאות החיצונית המכוערת בעיניי עם המציאות הפנימית שנגלתה לי בתוך הגמרא. לא עצרתי לשאול "ואולי גם בבית המדרש של של רבּה היו ספסלים שבורים ?" ברחתי אל מציאות רומנטית. יש בבריחה משהו יפה ומרגיע אך הלומד המבקש להוליך את לימודו אל תוך חיי המעשה חייב לצאת מהראייה הרומנטית ולשאול את השאלות הקשות אשר יחברו את הלימוד עם המעשה.

 

סבתא קולנית – כשמוסר מתנגש בחוק

אחת מחוויותיו של לומד דף יומי חדש הוא הגילוי כמה מרובים הם הלומדים גם הם. לפתע יש נושא לשיחה עמוקה עם אנשים זרים. באחת מאותן שיחות אמרה לי בחורה צעירה אחת: "אז מה הקטע עם הסבתא?" כל לומד דף יומי הבין באותו שבוע על מה מדברת הבחורה. לאלו שלא לומדים וגם ללומדים שהספיקו לשכוח את הסבתא ההיא אביא את הסיפור להלן:

ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי! צווחה ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה? אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא, ואין לה אלא דמי עצים בלבד. (סוכה דף לא עמוד א)

 

פירוש על פי רש"י:

אותה זקנה אשר עבדי ראש הגולה גזלו ממנה עצים וסיככו בהם באה לפני רב נחמן ואמרה לו: ראש הגולה וכל החכמים של בית ראש הגולה יושבים בסוכה גזולה. צווחה ולא השגיח בה רב נחמן. אמרה לו: אישה שיש לו לאביה (לאברהם אבינו שילידי ביתו שלוש מאות ושמונה עשר) שלוש מאות ושמונה עשר עבדים צווחת לפניכם ואינכם משגיחים בה? אמר להם רב נחמן: קולנית היא זו ואין לה אלא דמי עצים בלבד.

אז מה באמת ה"קטע" עם הסבתא? דומני שמרכזה של טענת הקשישה נמצאת בניסוחה המוזר. "איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי " אשר רש"י מיטיב לזהות באותו אב את אברהם ובכך הוא שולח אותנו להתבוננות בפסוקים במקורם:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: (בראשית פרק יד פסוקים 14-16)

אברהם משתמש באותם שלוש מאות ושמונה עשר "עבדים" – "חניכיו ילידי ביתו" כדי לרדוף אחר הגזלן ולהשיב את הגזלה. ובראשה – הרכוש (ואחריו "וגם את לוט ורכושו... וגם את הנשים ואת העם")

הקשישה באה לפני הדיין בשם מידת הצדק האברהמית – השב את הרכוש הגזול היא פונה איליו. השב את עציי. אולם מערכת החוק קבעה כלל אחר "תקנת השבים":

רש"י- אלא דמי עצים - דתקנת חכמים היא זו על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול הנגזל את דמיו, ולא חייבוהו לקעקע את בנינו מפני תקנת השבים, במסכת גיטין (נה, א).

מרגע שנעשה שימוש המשנה את החפץ הגזול כמו למשל גנבת קורת עץ ושימוש בה כחלק מבניין הגזלן אינו חייב לפרק את הבניין כדי להשיב את אותה קורה בדיוק והוא יכול להשיב את שוויה הכספי. זאת בניגוד להלכה המקורית של בית שמאי המחייבת את הגזלן לקעקע את הבניין כולו כדי להשיב כדברי התורה "את הגזלה אשר גזל" בדיוק את אותה גזלה. תקנה זו נתקנה כדי שיוכל הגזלן לחזור בתשובה על חטאו. כאותו סיפור המסופר במסכת בבא קמא :

מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה; באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו. ( בבא קמא דף צד עמוד ב).

אם נחזור לסיפור הזקנה ורב נחמן הרי שהגזלנים הם בעצם ראש הגולה והחכמים. הדיין משתמש בתקנת השבים ופוסק לפיה כי לאותה אישה אין אלא דמי העצים ואין חובה להשיב לה את הרכוש המקורי.

אז מה יש לנו כאן? אישה הבאה בשם המוסר האברהמי ומולה איש הדת הבא בשם החוק היבש. וחכמים? באיזו מין סוכה הם יושבים? תקנת השבים נתקנה כדי להקל על הגזלן לעשות תשובה. האם בסופו של הסיפור יש תשובה? ומה פשר היחס של ר' נחמן? למה לקרוא לאישה קולנית? מעניינים כאן דבריו של הרב עובדיה יוסף:

ורבינו אברהם בר יצחק אב"ד, בעל האשכול, בהשגותיו לתשובת רבינו יוסף בן פלט, הובאו דבריו בספר אבודרהם בתחלת הספר שער ג', כתב, ואותה סוכה שהיו רבנן וריש גלותא יושבים בתוכה שהיתה גזולה, לא היו מברכים עליה, בשביל שהיתה מצוה הבאה בעבירה, שהיו העצים גזולים. ע"כ. (והובא בברכי יוסף בשיורי ברכה סימן תרלז). ולפי דרכנו למדנו, שעל כל פנים אין לברך על סוכה שעצי הסכך שלה גזולים. ואף בקרקע שאינה נגזלת דכשרה, כתב המגן אברהם שאין לברך לישב בסוכה דהויא מצוה הבאה בעבירה, והוי ברכה לבטלה. וכן פסק בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (ס"ק יא). (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן מו)

ונראה מתוך דבריו כמדבר על מקרה שבו דמי העצים הוחזרו לאישה ועל אף כל זאת הוא קורא לה "סוכה גזולה" ואכמ"ל.

הרחקנו מאוד מנושאו של מאמרנו. ואולי לא. גם בסיפור שלפנינו באה אישה – האחר, בשם מערכת מוסרית שונה מהמערכת המוסרית של חכמים. ומבקשת לעמת שאלות מוסריות עם הערכים העולים מן הגמרא.

אלא שהעימות הזה נעשה בתוך המסגרת של הגמרא. אין לחשוש משאלות נוקבות ועימותים כל עוד הם נעשים בתוך מסגרת של לימוד בירור ועיון. ועוד על כך בהמשך.

 

סוכת פילים

המשנה מתירה לעשות סוכה על גבי גמל. מכאן מתגלגלת הגמרא לשאלת השימוש בבהמה כדופן לסוכה. רבי מאיר פוסל דופן כזו שכן לשיטתו כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דופן לסוכה. בשאלת טעמו של ר' מאיר נחלקים האמוראים. אביי טוען שזו גזרה שמא תמות הבהמה (ונמצאת הבהמה מתמוטטת ושיעור הדופן קטן מתחת למינימום) ואילו רבי זירא טוען כי הגזירה היא שמא תברח הבהמה (ונמצאת הדופן נעלמת):

עשאה לבהמה דופן לסוכה. רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר. שהיה רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה, ולא לחי למבוי, ולא פסין לביראות, ולא גולל לקבר. משום רבי יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו גיטי נשים. מאי טעמא דרבי מאיר? אביי אמר: שמא תמות. רבי זירא אמר: שמא תברח. (סוכה דף כג עמוד א)

הגמרא מנסה לדון בנימוקים השונים שהובאו באמצעות דג' יוצאת דופן – פיל קשור. גודלו של הפיל מהווה ערבות לגודל מינימלי של דפנות כשרות אף אם הפיל ימות ואילו קשירתו מהווה ערבות לכך שלא יברח:

בפיל קשור - כולי עלמא לא פליגי, דאי נמי מיית - יש בנבלתו עשרה. כי פליגי - בפיל שאינו קשור. למאן דאמר שמא תמות - לא חיישינן, למאן דאמר גזרה שמא תברח - חיישינן. למאן דאמר גזרה שמא תמות ניחוש שמא תברח! - אלא, בפיל שאינו קשור - כולי עלמא לא פליגי. כי פליגי - בבהמה קשורה; למאן דאמר גזרה שמא תמות - חיישינן, למאן דאמר גזרה שמא תברח - לא חיישינן, ולמאן דאמר גזרה שמא תברח ניחוש שמא תמות? - מיתה לא שכיחא. - והאיכא רווחא דביני ביני! - דעביד ליה בהוצא ודפנא. - ודלמא רבעה! - דמתיחה באשלי מלעיל. - ולמאן דאמר גזרה שמא תמות נמי, הא מתיחה באשלי מלעיל! - זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסכך, וכיון דמייתא - כווצא (מסכת סוכה דף כג)

וכאן הבת שואלת: "איזה מין יחס זה לבעלי חיים?" אני אומרת הבת מפני שהיא, כלומר אני, באמת שאלה את השאלה הזו. הרב, מוסר השיעור, שרגיש אף הוא לשאלת "צער בעלי חיים" נאלץ להודות כי שאלה זו לא הטרידה כלל את הגמרא לעיל.

ובכן כיצד פתרתי לעצמי את שאלתי: הבנתי כי סוגיית צער בעלי חיים אינה קשורה לסוגיא שלפנינו כיוון שקשירת הפיל אינה אמורה לגרום לו צער. גם שאלתי לא באה ממקום זה אלא ממקום של "יחס הוגן" או שימוש מקובל בבעל חי. מתוך הנחה שכל שימוש שאינו מקובל גובל בביזוי החי. רעיון זה הוא רעיון מודרני אשר בעצם מאניש את החיה וטוען כי ניתן לבזותה כשם שמבזים אדם שנותנים לו עבודה שאינה ראויה לו.

האם רעיון זה נמצא אצל חז"ל? לכאורה לא. אולם מה על איסור "ביזוי אוכלין"? על כך אולי יש לדון בנפרד ואין במסגרת מאמר זה די מקום לדיון חשוב זה.

 

אם כן, מדוע שאלה הבת? מדוע אף אחד מהגברים שהשתתפו באותו שיעור לא העלה את השאלה? האם לאיש מהם לא הפריע היחס לבעל החיים? במדגם בלתי מייצג שדגמתי משני בני ישיבה (שיעור א' ושיעור ו') מצאתי כי דוגמת הפיל בעיקר – הצחיקה אותם. אמת. יש מן המגוחך בפיל קשור המשמש כדופן לסוכה. ואולי דווקא הגיחוך שבמצב גרם לי ליתר הזדהות עם מצבה של החיה אשר אנו גורמים לה לעורר גיחוך.

האם חוסר ערעור על הנחת היסוד של הגמרא, של "כך עושים וזהו" מגיע מתוך הסכמה מלאה עם דרכה או שמא דווקא מתוך ניכור לעולמה והבנה כי "זה היה עולמם וזו היתה תרבותם ואילו אנו חיים במערכת אחרת לגמרי של כללים מוסריים"?

נדמה לי כי דווקא לומד המבקש ליישם את ערכי הגמרא בעולם המודרני יצטרך לשאול את השאלות הכואבות. לעיתים גם יענה בתשובות משביעות רצון. השאלה כיצד תיושם גמרא זו בעולם מודרני והאם בזמננו נוכל להקים סוכה שדפנותיה עשויות מפיל קשור היא שאלה תיאורטית שראויה להישאל במסגרת דיון בית מדרשי. ואולי לכך בעצם כיוון רבי מאיר כשאמר שכל דבר שיש בו רוח חיים אין עושים ממנו דפנות לסוכה...

 תרבות מערבית ורוח היהדות

לפני שנים רבות כשביקשתי לחלוק על אחד מרבותיי ז"ל ולא ידעתי מקור לנכונות טענתי אך היה ברור לי בכל מהותי ועצמותי כי הוא טועה בדבריו אמרתי לו שאני מרגישה שדבריו אינם נכונים.

שימי לב, ענה לי הרב, את אומרת מרגישה ולא יודעת. הרגשות שלך מושפעים מהתרבות המערבית בתוכה את חיה ואינך יודעת את האמת שהיא דרכה של היהדות.

מאז שמעתי פעמים רבות את הטענה הזו בניסוחים שונים. כאילו חיינו בתרבות המוסרית עיוותו את מערכת המוסר היהודית שלנו.

אולם נדמה לי שלעיתים רבות בבסיס מערכת המוסר המערבית עומד דווקא המוסר היהודי האותנטי.

בשתי הדוגמאות שהבאתי לעיל, הן שאלת המוסר האברהמי והן שאלת "צער בעלי חיים" הם ערכים יהודיים שחילחלו אל תוך המוסר המערבי. בשני המקרים מה שהתנגש בהם היה החוק או המערכת המשפטית.

בתחילת דרכן של נשים בחדירה לעולם של תורה ומצוות הן הואשמו כבאות מתוך ערכים מערביים של שיוויון ופמיניזם ולכן הן מנסות לכבוש להן מקום שווה בעולמם של הגברים. נשים נבחנו בשאלת מטרותיהן ובשאלת "מדוע הן רוצות לעשות זאת" שאלה שנשאלה פחות אצל הגברים.

אינני מזלזלת בשאלה "מדוע את לומדת?" זו היא שאלה חשובה שכל לומדת צריכה לשאול את עצמה. אולם לא כשאלה קנטרנית חיצונית ומנגחת. אלא כבחינת דרכה של הלומדת בעבודת ד'.

לימוד תורה ולימוד גמרא בתוכו הוא חלק מעבודת ד' של האדם הדתי. ככזה עליו לשרת ראשית כל את מטרותיו של הקב"ה. והשאלה שעל האדם לשאול את עצמו היא "מה הקב"ה היה רוצה שאעשה?" אחת הדרכים לזיהוי התשובה היא זיהוי הכוחות היכולות והכשרים בתוכנו שכן ודאי אם הקב"ה נטע בנו כשרים הוא התכוון שננצלם לעבודתו.

 

עבודת ה' אינה תמיד דרך סלולה ונהירה . לעיתים היא מלאה מהמורות ומכשולים ולעיתים אנו מספקים לעצמנו תשובות לא נכונות לשאלות שעלינו לשאול וכך אנו מביאים את עצמינו לעברי פי פחת.

 

משמרת בילגה כמשל ללומד הגמרא

 

המשנה האחרונה במסכת סוכה מספרת על משמרת כהנים בשם: משמרת בילגה אשר נקנסה בידי חכמים בשלושה קנסות. היא חולקת לעולם בדרום וכך תמיד נראית כאילו היא בדרכה החוצה. טבעתה – מקום שמכניסים בו צוואר הבהמה – קבועה וחלונה – מקום שבו מניחה המשמרת את סכינה – סתומה. כדי שיצטרכו להשתמש בטבעת וחלון של אחרים. וזהו גנאי לה. (כך על פי פירוש רש"י)

הגמרא מנסה להבין מדוע נקנסה המשמרת ומביאה את הסיפור הבא:

תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה. (סוכה דף נו עמוד ב)

הגמרא בהמשך תתרץ כי מרים רק חזרה על מה ששמעה בבית. מרים או שמא אביה ואימה, הכהנים, מגדירים לעצמם את מטרת המזבח ומטרת הקרבת הקרבן – לסייע בשעת הדחק. המסקנה המתבקשת היא כי בשעה שישראל מקריבים קורבנות ואינן ניצלים הרי שהמזבח אינו ממלא את תפקידו וכאן מגיעה הבעיטה.

ומה על התנהגות מוסרית? ומה על כל דברי הנביאים? משפחתה של מרים רואה לנגד עיניה את המעשה הדתי כמנותק מעולם שלם של ערכים דתיים. מול דברי הנביאים על צדק ומוסר מגיעה טענתם של הורי מרים: הקרבנו קרבן. עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. מדוע לא נענינו? מתוך טענה כזו גדלה בת העוזבת את עמה ואת אלוקיה וממירה את דתה. ואת הטענה של הוריה היא מביאה, הפעם כאשת האוייב היווני אל ההיכל.

הסכנה בניתוק המעשה הדתי מן ההקשר המוסרי בכללו אורבת גם לפתחו של לומד התורה. אין זה אומר כי יש לזהות בין המוסר שאנו מכירים למוסר אמיתי ונכון. אלא שעל שאלות לפחות להישאל.

הגמרא ממשיכה ונותנת תירוץ אחר לקנס שנקנסה בו משמרת בילגה:

ויש אומרים: משמרתו שוהה לבא, ונכנס ישבב אחיו עמו, ושימש תחתיו. (סוכה, שם)

כהנים זריזים הם. ומשמרת בילגה היתה עצלה.

דומה שגם תירוץ זה ניתן למשוך אל עולמו של לומד התורה. לימוד תורה כעבודת ד' כמוה כעבודת הכהנים. אף היא דורשת זריזות מחשבתית. אל לנו להתעצל מלשאול את השאלות הנכונות ואל לנו להתעצל מלהמשיך ולתור אחר התשובות הנכונות.

כדי שלא נמצא את עצמנו נאלצים להשתמש בכליהם של אחרים.

הגמרא מסיימת בפסוק: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ: (ישעיהו פרק ג פסוק י)

פסוק זה מפורש על ידי רד"ק:

אינו צווי לאנשים מיוחדים אלא לכל אדם, ..., אומר לכל מי שיכיר האמת וידע כי משפט האל אמת, אמרו וקראו לכל כי אל צדיק ה' ישלם לכל צדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, וסמך זה לפסוק אוי לנפשם, לפי שלפעמים יהיה טוב לרשע בעולם הזה, אמר כי על כל פנים תאבד נפשו גמול מעשיו הרעים כי אל אמונה ואין עול:

יהי רצון שנזכה להכיר האל ולדעת כי משפטו אמת ודרכיו דרכי מוסר וצדק.

 

בתוך: הצופה, ה' במרחשוון תשס"ז.