פרשת בהעלותך - מצוות התרועה בחצוצרות ומצוות התפילה/ הרב יצחק בן דוד

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם (במדבר י', ט).

פסוק זה, המופיע בפרשתנו במסגרת הציווי להריע בחצוצרות בהזדמנויות שונות, התפרש על ידי קדמונינו בדרכים שונות. בדברים שלהלן נבקש לטעון שבכל אחת מהדרכים טמונה תפיסה אחרת של זעקת התרועה והיחס בינה לבין התפילה. 

דעתו המפורסמת של הרמב"ם היא, שקיימת מצות עשה מדאורייתא להתפלל בכל יום. את המקור לחובה זו מוצא הרמב"ם במדרש חז"ל: "'ולעבדו בכל לבבכם' - איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה" (תענית ב.). הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ה) רואה בדרשה זו מקור ממשי מן התורה לחובת התפילה, ולא אסמכתא בלבד. הרמב"ן השיג על דעת הרמב"ם, ולדעתו החובה הכללית להתפלל היא מדרבנן בלבד. אף הרמב"ן מודה שקיימת חובה מן התורה להתפלל -  אך החובה היא להתפלל בעת צרה דווקא. הרמב"ן מסמיך חובה זו לפסוק שציטטנו בפתיחת הדברים:

"וזה כענין שכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם'. והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה, והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב: 'בהיעצר השמים ולא יהיה מטר' וכתיב: 'רעב כי יהיה, דבר כי יהיה... כל תפלה, כל תחנה אשר יהיה לכל האדם לכל עמך ישראל... ופרש כפיו אל הבית הזה'... ואם אולי יהיה מדרשם בתפלה עיקר מן התורה, נמנה אותו במניינו של הרב ונאמר שהיא מצווה לעת הצרות, שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה" (השגות הרמב"ן שם).

הרמב"ם, כאמור לעיל, למד את חובת התפילה מפסוק אחר; ממילא, הוא איננו יכול לראות בחובה להריע בחצוצרות חיוב של תפילה, כפי שעשה הרמב"ן. ואכן, הרמב"ם מונה את החובה להריע בעת צרה כחובה נפרדת, לצד המצוה להתפלל. את חובת התרועה מפרש הרמב"ם לא כחובה להתפלל אלא כחובת תשובה דווקא. בעוד שהרמב"ן פירש את  זעקת התרועה כקול של תפילה שמשמיע האדם לאלוקיו בשעת היקלעו למשבר, הרמב"ם מפרש את הזעקה כזעקת שבר וחרטה של האדם ושל הציבור על המעשים הרעים שעשו:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות..."(רמב"ם הל' תעניות פ"א, ה"א- ג).

בזעקה זו האדם אינו משליך את יהבו על הקב"ה, אלא דווקא נוטל אחריות אישית ומנסה לשפר את דרכיו, וזאת מתוך הבנה שמעשיו הרעים הם אלו שהביאו אותו למצבו הרע. כמובן, לקיחת אחריות זו מביאה את האדם לידי חשבון נפש רוחני ותורני, אךעדיין מדובר כאן ביוזמה אנושית שנועדה להתמודד עם המצב, ולא רק זעקת שבר ואבדן שבאה לעורר את רחמיו של היושב במרומים.  

דומני, כי בחיינו הרוחניים והדתיים עלינו לנסות לשלב את שתי התודעות הללו גם יחד: אחריות אנושית נוקבת ומלאה מצד אחד, לצד תחושת קירבה קיומית עמוקה לקב"ה שמאפשרת את הפנייה אליו ואת הבקשה לסיועו.