פרשת נשא - נזיר וכהן גדול/ ד"ר חזי כהן

בדברים שלהלן אבקש לעיין בפרשת הנזיר בבמדבר ז א-כא, ודרכה לעמוד על עיקרון חשוב, העומד במרכז ספר במדבר.

הנזיר דומה לכהן במספר פרטים: שניהם אסורים בשתיית יין, ומצווים להזהר בענייני טומאה, ולשניהם עניין מיוחד בשערם - הנזיר נצטווה ל "גדל פרע שער ראשו", ולעומתם הכהנים נצטוו "ראשיכם אל תפרעו". אך הדמיון אינו אצל הכהן ההדיוט, וישנם קוי דמיון גם בין הנזיר לכהן הגדול - על שניהם נקט הכתוב לשון 'נזר אלוקים'. על הכהן הגדול נאמר "כי נזר שמן משחת אלוהיו" (ויקרא כא, יב) ועל הנזיר "כי נזר שמן אלוהיו על ראשו" (במדבר ו, ז). כמו הכהן הגדול, גם הנזיר נאסר להיטמא אפילו לקרובים אליו ביותר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו" (שם).

מה פשר הדבר? נראה ששהתורה בספר במדבר מציעה אפשרות לכל אדם לשמש כהן, ואפילו כהן גדול. הכהונה היא קדושה מבטן, רק הנולד אל הקדושה שייך בה. עובדה זו יכולה ליצור תסכול רב בקרב אלו שלא נולדו ככהנים, אך חפצים בהתקרבות אל ה'. התורה מבקשת לתת לכל אדם את האפשרות לבחור ב'כתר קדושה', וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

הרחבת מעגל הקדושה של הנזיר מוביל להרחבה נוספת אף במרחב. הכהן אסור בשתיית יין בזמן המיוחד ובמקום הקודש. האיסור חל בעת כניסת הכהן אל המקדש, מקום הקודש המוגדר, ורק  בזמן השירות בו. לא כך הנזיר, שנאסר בשתיית יין בכל זמן ובכל מקום. הנזיר שרוי תמיד במחנה הקדושה ותמיד משמש בקודש, ועל כן נאסר עליו בכל זמן נזירותו לשתות יין ולהטמא. מבחינה זו, גם הגדרת העבודה והשירות מורחבת. כאשר הפולחן קשור למקדש אזי רק פעולות כהקרבה, תפילה ודומיהן מוגדרות כעשיה דתית. אך בהרחבת מקום הקדושה ובעקבות כך אף הרחבת זמן העשייה הדתית, הורחב גם סוג העשייה הדתית. כל פעולה הנעשית בקדושה במחנה היא פעולת קודש, שהרי ה' אינו זקוק למשכן - "מלוא כל הארץ מקום כבודו", וניתן לעובדו בכל מקום זמן.

דומני שתבונה זו מסייעת בהבנת פסוק קשה בפרשת חוקת: "כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל" (במדבר יט, יג).

פס' זה לכאורה קשה - מדוע נענש אדם בעונש כרת על טומאה? וכיצד טמא את משכן ה' אם לא נכנס לתוכו? רש"י פירש בעקבות חז"ל: "את משכן ה' טמא - אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי". תוספת זו מאפשרת לומר שהטמא אכן חטא בחילול הקודש ועל כן נענש.

אני מבקש להציע שעל פי פשט הכתובים, אם אנו מניחים שכל המחנות הם מחנות קודש, אזי המציאות שיש אדם טמא במחנה, ואפילו במחנה ישראל, נתפסת כחילול הקודש שיש להענש עליו.

האם מגמה זו מצויה רק בפרשת הנזיר?

מורי ורבי אביה הכהן חידש שזוהי מגמתו הכללית של ספר במדבר, טען שמגמה זו עולה מפרשיות רבות. כך למשל חנוכת המשכן מסופרת פעמיים. בויקרא ט' עומדים במרכז הטקס משה ואהרון, ואילו בבמדבר ז' עומדים במרכזו נשיאי ישראל. כך מורחב מעלג הקדושה בספר במדבר; כיון שכל ישראל שותפים בקודש, ראוי שנציגיו ישתתפו בחנוכתו.

גם בפרשת הציצית ניתן למצור מגמה דומה. מלבד פרשת הציצית, פתיל התכלת והציצית נזכרו רק לגבי הכהן הגדול: "ועשית ציץ… ושמת אתו על פתיל תכלת" (שמות כח, לו-לז). אף הזכרון נוכח בפרשת הציץ ופרשת הציצית. הרחבת מעגל הקדושה באה לידי ביטוי מפורש כאן. בדומה לכהנים שעליהם נאמר "קדושים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו) ובפרשת הציצית נאמר על ישראל "והייתם קדושים לאלוהיכם" (במדבר טו, מ). פרשת הציצית מלמדת שכל איש מישראל הופך בלבישת הציצית לכהן גדול, ובכך שוב הורחב מעגל הקדושה.

אבקש להוסיף על דבריו דוגמה נוספת שלא זכתה לתשומת לב והיא פרשת המצורע.

כבר בס' ויקרא (פרק י"ד) עסקה התורה בדיני המצורע (צרעת אדם וצרעת הבית) אלא ששם מעמד הכהן הוא מרכזי. הכהן מופיע שלושים ושבע פעמים!!! הוא הבוחן, הבודק וקובע את הטומאה והוא המנהל את טקסי הטהרה. לא ניתן לבצע את התהליך בלעדיו, עד שחז"ל פסקו, וכך נראה מפשט הפסוקים, שאף שיש סימנים ברורים לטומאה היא אינה חלה עד שהכהן קובע זאת. לעומת זאת בפרשתינו הכהן לא נזכר כלל. הקדושה הורחבה וכעת האחריות היא על כלל ישראל ואכן כך נאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במ' ה' 2). קדושת כל המחנות מעמידה את תפקיד שימור הקדושה בידי כל העם ולא רק בידי הכהנים.

נחזור לנזיר. נראה שגדולה מעלת הנזיר ממעלת הכהן הגדול באשר הוא משמש בקודש תמיד, וכל מעשיו נחשבים קודש, בכך ניתן מעמד מיוחד לקדושה הנרכשת בעמל ומתוך בחירה, על פני קדושת הכהנים הטבועה בהם מלידתם.

אולם יש לזכור שספר במדבר בא רק לאחר ספר ויקרא. רק לאחר שהוגדרה הקדושה המולדת, זו שהאדם נולד לתוכה ואינה תלויה ברצונותיו, נפתחה הקדושה למי שליבו חפץ בה. כבר העירו על כך, שזו הייתה הבעיה בטענתו של קורח המופיע אף הוא בספר במדבר. הוא אשר טען "כי כל העדה כולכם קדושים" (במ' ט"ז 3). קורח צדק ובו בזמן טעה. הוא צדק בכך שאכן "כל העדה כולם קדושים" ולראיה - כל אחד מאתנו יכול לשמש ככהן גדול במחנה הקדושה הכולל את כל המחנות, גם זה של ישראל. אך הוא שגה בכך שביקש לעמוד על ספר במדבר במנותק מספר ויקרא, בכך שביקש לבטל את קדושתם המיוחדת של הכהנים וזו של מחנה השכינה שבו המשכן. נדמה לי שספר במדבר מבקש להעמיד מודל קדושה של מדרגות נעות. כולם עולים במעלה הקדושה אך עדיין הפער נשמר. עדין משמש הכהן ורק הוא במשכן והכהן גדול לבדו בקודש הקודשים, אלא שכעת נפתחה אופציה נוספת ולפיה, בנוסף לציר הקודם אך לא כתחליף לו, כל המחנה הוא קודש הקודשים וכולנו, אם נרצה בכך, נשמש ככהנים גדולים.

דומני שיש בדברים אלו רלבנטיות בכמה אספקטים. שאלת מקומה של עבודת ה' בעולם המודרני בו היא חפצה בקרבת אלוקים נרמזת כאן. מודל הרחבת מעגלי הקדושה מצוי בכתוב, וכיום אינו רק אפשרות אלא אידיאל, אך גם גבולותיו רמוזים כאן, ואכמ"ל.