תלונת אמת ותלונת שקר/ הרב יהודה טרופר

בפרשתנו ארבע תלונות, טענות ושאלות כלפי משה ואהרון. המעניין הוא שתגובתם של משה אהרון והקב"ה לארבע הטענות שונה בתכלית זו מזו.

דתן ואבירם טענו: 'כי תשתרר עלינו גם השתרר' (ט"ז, יג), והם נענשו 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם' (ט"ז, לב). בניגוד גמור לכך, תלונת העם לקראת סוף הסיפור "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?!" (י"ז, כח) אינה זוכה לגערה או לכעס, אלא דווקא לתשובה מבינה: "אתה ובניך אתך ... וגם את אחיך מטה לוי ... ושמרו את משמרת אהל מועד ... וזר לא יקרב אליכם" (י"ח, א-ד) – יוקמו משמרות כהונה ולוויה שימנעו את גישתם של הזרים אל הקודש שלא כראוי וממילא הם לא ייפגעו ולא ימותו. לעומת שתי טענות אלו הזוכות למענה חד משמעי לטובה או לרעה, הרי ששתי תלונות אחרות זוכות למענה מורכב ביותר, מענה שיש בו הוכחות, עונשים ואף אות לדורות. ננסה לברר את משמעות הטענות השונות, ודרכן להבין הן את התגובות השונות, והן לקח לדורות.

מצב קיצוני אחד הוא כאשר יש תלונה חסרת כל בסיס, שכל כולה קנטרנות לשמה, וניסיון לעורר מריבה ללא עילה אמיתית. כזו היא טענתם של דתן ואבירם כנגד מנהיגותו של משה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר", שגם העם מבין שהיא שקר ללא רגליים. טענה כזו אין צורך להפריך, אלא רק להעניש בחומרה את המתלוננים.

מן הצד השני, יש מצבים בהם התלונה היא בקשת אמת ברורה וחיפוש אחר פתרון ראוי למציאות קשה. כזו היא טענת העם החושש שמא כל קירבה למשכן תוביל למוות, כפי שהיה עם כל המתלוננים. במקרה זה העם זכאי לתשובה עניינית, ואכן ה' עונה שיש צורך בהצבת משמרות שיימנעו קירבה שאיננה ראוייה.

מצבי הביניים הם המורכבים ביותר. שהרי יש תלונות בעלות פנים כפולות, מן החוץ הן נראות כבקשת האמת הצרופה, אך לפני ולפנים המתלונן פועל מתוך אינטרסים אישיים שאינם ראויים. כזו היא טענתם של מאתיים וחמישים האנשים שטענו טענה שלכאורה מתקבלת מאד על הדעת: 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" (ט"ז, ג). כלפי חוץ זו בקשת שוויון בפני ה', אך מאחורי בקשת השוויון מסתתר רצונם האישי להיות מקטירי קטורת. ממילא יש צורך הן להענישם על כוונתם הנסתרת והחתרנית, והן להוכיח לעם מיהו הראוי להיות שליח ה' להקטרת הקטורת. העונש וההוכחה באין כאחד, שרפתם באש הקטורת היא עונש מחד, והוכחה שהם אינם ראויים להקטרה זו גיסא.

תלונה נוספת הדומה במקצת היא טענת העם כלפי משה ואהרון: "אתם המיתם את עם ה'!" (י"ז, ו). יש אמת רבה בכך, שהרי משה ואהרון הם אלו שהובילו את המהלך שהוביל למיתת 250 מקטירי הקטורת ולמיתת דתן אבירם וכל אשר להם. אולם עם ישראל לא ציין זאת כעובדה, אלא כהאשמה, ובכך חטאם. גם כאן העונש וההוכחה באין כאחד. שהרי בעת המגפה אהרון ניסה בכל כוחו לעצור את העונש בעזרת הקטורת, ובכך הוכח שהמתת העם אינה רצון אישי ואינטרסנטי של אהרון ומשה, אלא רצון ה'.

המציאות המורכבת של מתח בין מנהיג למונהג, ובין מנהיג בפועל לאדם השואף לכס המנהיגות, היא נחלת כל הדורות כולם. ואולי במחלוקתם של קרח ועדתו כנגד משה ואהרון, ניתן למצוא מדדים אחדים שמחדדים את המבט הראוי על מחלוקות מנהיגות.