פרשת אמור - לך אמור לאומן/ רחלי אביישר-לבל

-אמא, מה יש לאיש הזה בעין?

-אל תסתכלי ככה. זה לא יפה.

-אבל אמא..

-בואי כבר.

ילדים. הם מסוגלים להיות אכזריים בישירות שלהם.

"למה הרגל שלך עקומה?"

ואם אתה בגילם אז הם גם יצחקו עליך ויעליבו.

"אני לא אשם שאני כזה"

עשרים שנה ואני זוכרת את דבריך כאילו נאמרו אתמול.

"אמא שלי אמרה שהיה קשה להוציא אותי מהבטן אז הרופאים לקחו מלקחיים ומשכו לי בראש"

אתה לא אשם.

לפעמים עוד יש את מי להאשים. את הרופא הרשלן, את הנהג השיכור, מפגע, מחבל או האוייב בשדה הקרב. ולפעמים אתה יכול להאשים את עצמך. הרי אמרו לך שאם לא תטפל בסוכרת הזאת הם יצטרכו לגדוע לך את הרגל.

העניין הוא שאנחנו חייבים למצוא אשמים.
_______________________________


מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. 
אמר לו: שלום עליך רבי! 
ולא החזיר לו. 
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?! 
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".

______________________________

"דבר אל אהרון לאמור איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו"

"אבל למה?!" אתה שואל אותי.

"כי אפילו לשליט בשר ודם לא מביאים מתנה לא מכובדת". אני עונה ומפסיקה באמצע.

אתה מושיט לי את זרועך הקצרה.

"לא מכובד?" אתה שואל.

אני שותקת.

"אני יודע." אתה ממשיך. "זה לא אישי. זה פשוט כמו מחזה כזה. שם במקדש. וכדי שהכל יראה טוב צריכה להיות אחידות. ואם משהו בולט או יוצא דופן אנשים ישר יסתכלו עליו וכל ההצגה תיפגם." 

"ואנשים מסתכלים. גם מבוגרים. אני יודע. אני רואה את המבטים שלהם. לפעמים אומרים שילדים אכזרים. כי הם אומרים ישר מה שהם חושבים. אבל מבוגרים חושבים בדיוק את אותו דבר. הם רק לא אומרים. הם פשוט מושכים משם את הילד שלהם. מטיפים לו מוסר. אומרים לו שזה לא יפה לנעוץ מבט. אבל כבר מאוחר מידי. כי שניה קודם ראיתי את המבט המבוהל שלהם עצמם."

"אז כולנו בעצם כאלו." אני אומרת.

אתה שותק.

"אז מה אתה רוצה מהתורה?"

"לא יודע." אתה אומר. "אולי שתנסה לחנך? אולי שתכוון לרמה מוסרית גבוהה יותר? ואולי שתאמר לאומן שעשאני: אם כלים פגומים מחללים את מקדשך, למה פגמת אותם?"