פרשת משפטים - התקנות החדשות

פרשת משפטים - התקנות החדשות/רחלי אביישר-לבל

כשהבוס קרא לי אל משרדו הייתה בקולו תערובת של עצבות וחגיגיות. ובגופי נבטה עצבנות שגירתה את חלל הקיבה וגלשה אל ירכיי.

"שב" הוא אמר.

ניחוח הקפה השחור שעלה מהספל על שולחנו גירה את ריריות האף שלי ובחילה קלה עלתה בי.

"כמה זמן אתה כבר עובד אצלנו?" הוא שאל.

"שש שנים." עניתי מייד.

שש שנים.

המילים פרצו מגרוני עוד לפני שהספיקו לחלחל את התודעה. שש שנים.

"ואתה מכיר את התקנות החדשות?"

עוד לפני ששאל ירדו שש השנים אל קרקעית מוחי וצרבו בו חותם.

"התקנות החדשות"

הנהנתי בחיוב. בולע רוק, מנסה להרטיב את לועי היבש.

 

הבוס דחף את קופסת ממחטות הנייר שעמדה על שולחנו לעברי. לקחתי ממחטת נייר ומחיתי את הזיעה שהחלה לבצבץ על מצחי.

"אתה אוהב לעבוד כאן?" הוא שאל.

אוהב? חשבתי לעצמי. אהבה היא מילה כל כך גדולה.

הבוס נחמד אלי. גם כשהוא צועק, אני מנחם את עצמי שהוא פשוט חם מזג. מעולם לא גרע ממשכורתי. גם כשהקדחתי את תבשילו. תמיד השתדל למלא את צרכיי. כל התנאים הסוציאליים. כל מה שביקשתי, תמיד טרח להעביר את הדברים בצינורות המקובלים.

 

גם אשתו נחמדה. לפעמים היא באה למשרד ומפטפטת איתי. ויש להם ילדים חמודים. והכי אני אוהב את הכלב הדלמטי שלהם. איך שהוא מרחרח לי את היד ואז נותן לי ללטף אותו.

וחוץ מזה, מה כבר מחכה לי בחוץ? האם החופש יביא לי אהבה כמו זו?

מה כבר מחכה לי בחוץ?

"כן. אוהב." אמרתי.

"אם כך, אמר הבוס "אין ברירה." הזיעה בכף ידי הפכה את ממחטת הנייר לעיסה דביקה.

 

"יש כמובן העניין הטקסי" אמר הבוס בהתנצלות מסוימת.

הוא ניגש אל הארון הגדול שעמד בקיר המזרחי. פתח את דלתותיו והוציא משם שק יוטה פשוט.

אהה. ליבי. ליבי. הלב, שידע מה בשק, פעם בפרעות. הבוס פתח את השק ושוליו שנפלו גילו לעיני את המכשיר.

"המרצע" אמרתי.

"המרצע" חזר הבוס אחרי.

לפתע, אינני מבין מה היה לי, כאילו אחר דיבר מגרוני. "אני יכול לחשוב על זה יום יומיים?" אמרתי.

 

הבוס לא נראה מופתע. "כן ודאי הוא אמר. קח לך שבוע. אפשר לקיים את הטקס בשבוע הבא."

הוא ליווה אותי החוצה ובדלת לחש: "אני מבין. זה קשה. זו לא רק הטלת המום באוזן. זו הידיעה שזהו צעד שאין ממנו חזרה. זו נטילת האחריות שבהחלטה. זה טוב שבחרת לחשוב על זה. רק אל תשכח. אנחנו כאן אוהבים אותך. והאנשים החופשיים לא תמיד מאושרים."

 

עוד באותו היום הלכתי ללשכה.

 

קיר לבן עליו תלויות בגדול התקנות החדשות ושני ספסלי עץ קיבלו את פני. על אחד מהם ישב גבר שנראה כבן חמישים.

"שש שנים" הצגתי את עצמי.

"עשרים וחמש" הוא ענה לי.

"עשרים וחמש?" שאלתי. "לפני שהתקנות החדשות נכנסו לתוקפן."

האיש הנהן בחיוב ובהה באויר במבט אטום.

 

"מרגש" אמרתי. "חיים חדשים. מעניין לאן יכוונו אותנו. שש שנים לא חשבתי בכלל על מה שיש בחוץ. הייתה איזו מין נוחות כזו בלהיות עבדו של אחר. לא לדאוג לפרנסתי. אבל כנראה שבאמת כבר הגיע הזמן לחיות את חיי שלי. בן חורין."

 

"בן חורין" גילגלתי את המילה על שפתיי. "בן חורין" שפתיי נתעגלו בהברת החרות וחשתי ביניהן במשב קל של רוח. הבטתי בדלת הסגורה מתוך ציפיה.

לפתע פנה אליי האיש לצידי: "היה לי טוב שם."

"כן." עניתי. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.

"לא היה קל" הוא המשיך. "עבדתי כמו חמור. בוקר וערב שרתתי אותם. את כל המאווים המוזרים שלהם מילאתי בלי לומר מילה. אבל מאז שקנו אותי ועד היום ידעתי בכל ערב שמחר תחכה לי ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. היה לי מקום להניח את ראשי בכל לילה. הם נתנו לי אישה ונולדו לי ילדים.

כשנמכרתי זה היה אחרי שפרצתי לבית וגנבתי רכוש רב. אחרי שמכרתי את הרכוש ובזבזתי את הכסף נתפסתי ולא היה לי כסף להחזיר. בית הדין מכר אותי לעבד. עבד עולם. וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. סוף סוף היה לי בטחון. היה לי אוכל וודאות בחיים. בלי הספק הזה של בן החורין.

ואז הגיעו התקנות החדשות. והרסו לי את החיים"

 

שנינו הסבנו פנינו אל הכתובת על הקיר לפנינו:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: ... וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-להִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

"אז למה אתה כאן?" שאלתי.

"איזו ברירה הייתה לי?" הוא שאל. "להרצע? להטיל מום בעצמי?. מכשיר איום ומפחיד. "

"בן חורין" הוא אמר בבוז. "מי בכלל רוצה להיות בן חורין. תן לי את  העבודה הקשה ואת הידיעה הברורה של מה בדיוק מצפה לי בכל בוקר. וקח לך את הספקות וחוסר הידיעה של בן החורין. חיים של פחד וחרדה. של ציפייה לישועה ושל תפילה. ארורות התקנות החדשות שהרסו את חיי. וארור נותנן"

 

באותו הרגע בו יצאה הקללה מפיו יצאו מהדלת שני אנשים בחליפות לבנות. אחזו באיש ולקחו אותו משם.

ואני ידעתי שאנחנו איבדנו אותו.

עוד לפני שהומת בכיכר העיר כעונשו של מגדף.

אנחנו איבדנו אותו ואת נשמת בן החורין שלו ברגע שאפשרנו לו את חיי העבדות הממושכים הללו.

כי התקנות החדשות לא נועדו רק לזכויות סוציאליות או להסדר יחסי עבודה תקינים.

הן נועדו להגן על נשמתו של בן החורין.

עבד ה' הוא לבדו חופשי.