נפרד אבל שווה?

הרב יצחק בן דוד

בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, מוּנה הרב יוסף דב סולובייצ'יק לרב קהילה בעיר בוסטון שבארצות הברית. אחד ממפעליו המשמעותיים וההיסטוריים במסגרת תפקיד זה, היה ייסודו של בית ספר יהודי ראשון מסוגו, שנקרא 'מיימונידס' (שפועל עד היום, אגב) -  כמוסד לימודי תורני, שבו ילמדו יחדיו תלמידים ותלמידות. גם שיעורי הגמרא בבית הספר התקיימו, בהנחייתו של הרב סולובייצ'יק, לבנים ולבנות יחדיו.

כאשר נשאל לפשר החלטתו זו, ענה הרב סולובייצ'יק בחדות:  I don't believe in "separate but equal" -

אני לא מאמין ב"נפרד אבל שווה"!

הרב סולובייצ'יק האמין שאם רוצים באמת ובתמים לאפשר לנשים להפוך להיות חלק בלתי נפרד מעולם לימוד התורה, הרי שאין לסגור את בתי המדרש בפני נשים, וליצור את בתי המדרש לנשים כחממות הפועלות בתוך המרחב הנשי בלבד.

אך עולם לימוד התורה לנשים בארץ התפתח באופן אחר לחלוטין. כמעט מאה שנים לאחר הקמתו של 'מיימונידס' בארצות הברית, המציאות בחברה הדתית בארץ היא שכמעט כל המסגרות הלימודיות התורניות שנשים יכולות לקחת בהן חלק - הן מסגרות הנמצאות במרחב הנשי הנפרד. כך הדבר החל מן הגילאים הצעירים של בית הספר היסודי (ולעתים גם בחינוך הבלתי פורמלי), עבור בשנים המעצבות של בית הספר התיכון, המשך בתכניות של המדרשות ובתי המדרש לנשים צעירות, וכלה במסגרות תורניות מתקדמות המיועדות לנשים בוגרות ומשכילות.

 

אני מאמין ששלושים שנה לאחר פריצת הדרך של המדרשות לנשים, אנו בשלים להעלות את השאלות הבאות בצורה כנה ואמיצה:

מהו נתיב ההתקדמות של עולם לימוד התורה לנשים בשלושים השנים הבאות?

האם עדיין עלינו לקדם ולפתח אך ורק את מרחבי הלימוד הנפרדים, או שמא יש מקום לחשוב על עיצובם של מרחבי לימוד משותפים של גברים ונשים?

מרכיב מרכזי אחד של שאלה זו הוא עניין השיוויון, שבו פתחתי: היכולת של נשים, בכל הגילאים ובכל השלבים, להגיע לאפשרויות לימוד תורה מעמיקות ורחבות, שאינן נופלות מן המסגרות המקבילות לגברים. אי אפשר להתכחש לפער הקיים כיום, הניכר באופן חד במסגרות הלימוד הגבוהות לנשים, ברקע הקודם שיש לנשים בעולם לימוד התורה, ובמידה שבה הן מרגישות "בבית" בבית המדרש. הפער הזה הוא ללא ספק, כפי שהיטיב להבין הרב סולובייצ'יק, תוצאה של ההפרדה המגדרית הנהוגה במוסדות הלימוד התיכוניים האיכותיים של הציבור הדתי (מבלי לבטל בהכרח קיומן של סיבות נוספות).

אך לשאלות שלעיל ישנם גם היבטים רבים נוספים, שאני מבקש להצביע כאן על שניים מהם.

הנושא האחד הוא החיץ שנוצר בין מרחבי לימוד התורה, לבין כמעט כל מרחב אחר שבו אנו פועלים ולוקחים חלק: החיים המקצועיים והעסקיים, החיים האינטלקטואליים והאקדמיים, החיים הקהילתיים והמשפחתיים - כל אלו הם מרחבים שבהם גברים ונשים פועלים במשותף, תוך אינטראקציה הדדית ושּוות ערך, ושיתוף פעולה פורה. אנו מורגלים באתגרים שמציבים החיים המשותפים, ובצורך לשמור על האיזון הנכון בין מידת הקירבה למידת הריחוק הראוי, ורואים בכך ערך משמעותי בחיינו.

העובדה שמרחבי לימוד התורה פועלים בהוויה חברתית חד-מגדרית יוצרת חיץ בין עולם התורה לבין מרחבי החיים האחרים. יש הרואים בחיץ זה ברכה ואולי אף אידיאל. אך לחיץ הזה ישנם גם מחירים רבים. ולא רק עבור ציבור הנשים.

היבט נוסף של השאלה הוא האפשרות להרחיב ולהעמיק את עולם התורה עצמו. ראוי לחשוב האם בכוחו של לימוד משותף של גברים ונשים, לאפשר חוויית לימוד מגוונת יותר, שתעשיר את צורת הלימוד ואת התובנות העולות ממנו? האם בדיונים בנושאים של משפחה, הורות, זוגיות - ובעצם, בכל נושא אחר בעל משמעות בחיינו - המפגש בין נקודות המבט הגברית והנשית אינו כמעט בגדר הכרח?

מחד, ייתכן כי השארתו של מרחב לימוד התורה כמרחב מגדרי נפרד באופן מובהק, פוגעת כאמור ביכולתה של התורה להתעשר מכוח המפגש של נקודות המבט השונות.

מאידך, ייתכן שדווקא מסגרות הלימוד החד-מגדריות מאפשרות נינוחות, פתיחות ואינטימיות שעשויות להיפגע במסגרת לימוד משולבת. דיונים מעורבים דווקא בנושאים הקשורים בנקודות המפגש בין המינים - עלולים ליצור שיח שאינו ראוי ומכבד, או לחילופין שיח שאינו כנה ואותנטי באופן מלא. גם שאלות אלו צריכות להיבחן לעומקן.

אני מבקש, בכוונת מכוון, להניח כאן רצף של סימני שאלה, ולא של סימני קריאה. הנושא הוא סבוך, וכאמור, יש לו היבטים רבים ומנוגדים. דווקא עבור אלו שתומכים בחשיבה על "קומה נוספת" משולבת, יש חשיבות רבה במודעות המחודדת לא רק לפוטנציאל החיובי ולהזדמנויות הטמונים במהלך, אלא גם למחירים ולסיכונים הכרוכים בו. אפשרות התפתחותן של מסגרות לימוד משולבות, תלויה כל-כולה ביכולת להחזיק ולהכיל את הצדדים השונים והמורכבים של הנושא. דרושה כאן לא רק ודאות אידיאולוגית וערכית, אלא גם היכולת להישיר מבט בכנות ובעמקות אל מול כל ההיבטים האנושיים והחברתיים המגוונים הכרוכים בנושא, ולהתמודד עמם באופן בונה.

יחד עם זאת, ולא מתוך התעלמות או התכחשות למורכבות הנושא, אני סבור שהגיעה העת לנסות. אנו חייבים לעצמו את הבירור והבדיקה.

כיצד יראה מרחב לימוד תורה משותף ושיוויוני בין נשים לגברים?

מה תהיה אווירת הלימוד במקום הזה, וכיצד תראה בו חוויית התפילה?

מה יהיה טעמה וציבעה של עבודת ה' ושל דבקות בתורתו במרחב שכזה? 

השאלות האלו לא יכולות להמשיך ולהיות רק שאלות תיאורטיות שניתן להגג בהן לכאן או לכאן. אנו חייבים לתת גם ל"אומר החיים" לומר את דברו ביחס לסוגיה זו.

אשר על כן, החלטנו במדרשה לצאת לדרך המאתגרת והמרגשת הזו.

שלושים שנה לאחר שמדרשת עין הנצי"ב הובילה (לא בלי קשיים ולא בלי ביקורת) את מהפכת לימוד התורה לנשים בארץ ישראל, מדרשת עין הנצי"ב, יחד עם שותפים יקרים לדרך, ובראשם בני הזוג בלו וייץ גרינברג, מבקשת ללכת פעם נוספת בדרך לא סלולה.

באלול הקרוב, אם ירצה השם, ייפתח לצידה ומכוחה של מדרשת עין הנצי"ב, בית מדרש 'קדמה' (ע"ש ג'יי ג'יי גרינברג). בית מדרש שיהיה פתוח לנשים וגברים, בוגרי ישיבה ובוגרות מדרשה, המבקשים לצעוד יחד בנתיבות התורה, הלמדנות, היצירה והחידוש של תורת ישראל. להיות שותפים ביצירת סוג חדש של קהילה של לומדי תורה ואוהביה.

ומי יתן שיצליח ה' דרכנו, ותהיה דרך זו רצויה בעיני א-לוהים ואדם.