פרשת ויקהל- על מידות המשכן ועל תיקון המידות/רחל קרן

בעת קריאת פרשיות המשכן אנו חוזרים ושואלים: מה טעם הציווי על בנית משכן לה'? מה טעם פרטיו של הציווי? מדוע חוזרת התורה באריכות כה רבה על פרטי הציווי, איסוף התרומה, הבניה וההקמה? רבים התייחסו לשאלות אלו וכך גם נעשה יחד להלן.

בראשית פרשת ויקהל מקהיל משה את העם ומוסר להם את הציווי שקבל באריכות ובפירוט, כפי שקראנו בפרשות הקודמות. ראשיתו של הציווי למשה בפרשת תרומה נחתם בהסבר תכליתה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ואילו כאשר משה משמיע את הציווי באוזני כל העם המתקהל, הוא אומר: 'זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומה ה'… וכל חכם לב בכם יבוא ויעשו את כל אשר צוה ה'…' ומונה את כל מרכיביו של המשכן בקצרה. ההתקהלות מסתיימת בפסוק: 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה'. משה מצווה על התרומה ומתאר מה ייעשה ממנה, אבל העיקר חסר בדבריו. משה אינו מסביר מה הוא המשכן ומה תכליתו. הפסוק המרכזי: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' לא נזכר. מדוע?

ייתכן שטעם הדבר הוא שכעת, אחרי חטא העגל, חשובה בעיני משה עצם הנתינה, עצם ההתנדבות לתרום רק מתוך ציות  לציווי ה', גם אם תכליתה אינה ידועה לעם.

ואכן, מיד 'ויבוא כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו  הביא את תרומת ה'… ויבוא האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו… וכל איש אשר נמצא אתו… הביא… וכל אשה חכמת לב בידיה טוו….' – תיאור מפורט ומרשים ביופיו של התנדבות המקיפה את כל שדרות העם, אשר מסתיים במילים: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה". יופיו של התיאור אינו רק בתוכנו המעיד על ההיענות של העם, אלא גם בעיצובו: באוזננו מהדהדות שוב ושוב המילים: 'כל איש', 'כל אשה', 'הביאו', 'נדיבי לב'…

משה בודק האם העם אכן נכון לקיים את 'ושכנתי בתוכם' – בתוך לבבם, ונוכח לדעת שאכן כך. לא הסיבה ותכלית העשיה הם המניעים אותם, אלא התנדבותם לעשות כדבר ה'.

חידוש הברית מתואר לא רק מצד בחירתם לקיים את צו ה' בכל לבם, אלא אף הקב"ה מדגיש את בחירתו בעשייתם, כפי שמסביר הרמב"ן את החזרות המרובות: 'לומר, כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות'. המקדש נבנה כביטוי לחידוש הקשר בין ה' לעמו.

הרמבמ"ן (ר' משה מנדלסון) מוסיף עוד טעם מופלא לכל ציווי המשכן, שאף ממנו נלמד לתקן מידותינו (הדברים מובאים בקצרה ובלשוני. תוכלו לקרוא את הדברים בעיונים של נחמה ליבוביץ):

"כאשר בחר ה' בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, ידע שכאשר ישבו על אדמתם יעסקו בכל המלאכות, אשר נחלקות לשלושה מינים: אלו ההכרחיות (למזון וכדו'), אלו המביאות עזר ותועלת (גשרים, למשל) ואלו שהן רק בבחינת מותרות (כגון: אמנות). כל המלאכות מביאות להצלחת האומה כאשר הן במידה. בעיקר יש לשמור על המידה הנכונה במותרות, כדי שלא יחרב אושר העם, כי ריבוי המותרות גורם שהאנשים בחברה יימשכו אחרי תאוותיהם ומכאן יוולדו קנאה ופירוד ומריבות. על כן ציווה ה' שיקדישו את ראשית פרי בטנם, ואת ראשית פרי אדמתם לשמים, כדי למתן את תאוות צבירת הנכסים.  וכך גם ציווה ה' שיקדישו את ראשית פרי מחשבתם וראשית תפארת היצירה והמלאכה לשמים, בעשית המשכן. כך יזכרו את ה' גם באופן זה של מעשיהם, ולא יימשכו אחרי המותרות וההבלים. הקב"ה לא ציווה אותנו בתורתו על שיעור העשיה הרצוי, על ההבדלים בין ההכרחי והרצוי לבין המותרות, משום שבהשתנות הזמנים משתנים הצרכים. על האדם מוטל לבדוק עצמו האם "אהבת התענוג והסלסול" מנחה את פעולותיו או הצורך האמיתי, ואת זאת יעשה אם ינהג תמיד על פי 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'.

כי על ידי זה יתן האדם אל לבו בין הטוב והרע, ולא יזנה אחרי שרירות לבו, ולזה לא גדר ה' גדר, כי אם ציווה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבותיהם לשם שמים וקדישו ראשיתם לעבודתו".

מידותיו של המשכן מכוונות את מידותינו – הן בתחום הקודש בעבודת ה', שלא תהיה תלויה בתועלת שנפיק ממנה אלא ברצון לבנו לעובדו, והן בתחומי חולין – שנדע להבחין בין רדיפת המותרות לבין עשיה יוצרת וחיובית.