פרשת פקודי - בין שגרה להתלהבות/הרב אלי כהאן

המשכן בנוי על רעיון תרומות מאת בני ישראל, תרומה שלא כולה ניתנה בהתנדבות - חלקה חובה, כגון מחצית השקל, אבל ברובה התנדבותית. רש"י (ל' טו) מדבר על שלוש תרומות: שתיים של מחצית השקל, אחת שממנה עשו את האדנים, הבסיס למשכן, והשניה שממנה קנו את הקרבנות. שתי תרומות אלו קבועות, כולם נותנים אותו דבר. הראשונה היתה הוראת שעה, לבניית המשכן, השנייה היא לדורות. התרומה השלישית היא נדבת המשכן, והיא "כל איש אשר ידבנו לבו". אופיין השונה של התרומות האלו מסמל במידה רבה את עבודת ה' שלנו, הקיימת במישורים שונים: במישור הכלל ובמישור הפרט, בדרך אחידה לכולם ובדרך יחודית לכל אחד ואחד. שתי התרומות הקבועות מסמלות את עבודת ה' המסודרת, הקבועה, המכומתת בצורה ברורה בעולם ההלכה. כל אחד יודע בדיוק נמרץ מה עליו לעשות ואיך לעשות, אין לו הרבה להתאמץ בנוגע לדרך פעולתו. לעומת זאת, ישנה תרומה שעל האדם לפלס לבד את דרכו, להחליט החלטות אישיות, מה יתן וכמה יתן, עד כמה ישקיע או עד כמה יעשה את הדברים כלאחר יד, אם בכלל. גם בעבודת ה' המסודרת, שתי התרומות, זו של מחצית השקל לרכישת אדני המזבח, וזו של מחצית השקל לרכישת קרבנות מסמלות בחינות שונות של עבודת ה'. ישנה עבודה חד פעמית, זו של רכישת האדנים. אנחנו נדרשים למאמץ של פעם אחת, על מנת להרים מבצע גדול, מרשים, שכולם יכולים להתפעם ממנו ולהרגיש גאוה מיוחדת על חלקם במבצע המשותף. אבל יש גם התרומה הנדרשת לעבודה היומיומית, לעבודת הקרבנות האפורה, נטולת הילת הגבורה והגדולה. שתי העבודות האלו הינן חלק אינטגראלי של עבודת ה'. לא בכל מרגישים תחושה של התרוממות רוח גדולה, חוייה גדולה ומרנינה. יש עבודה אפורה. בקשר למאת האדנים, על הפסוק (לח, כז) "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הכיכר כיכר לאדן" כותב בעל הטורים: "כנגדם תיקנו מאה ברכות בכל יום". יש חובה לברך בכל יום מאה ברכות. חובה זו נסמכה גם לפסוק אחר, "ועתה ישראל מה ה' א-לוהיך שאול מעמך" ומזה דרשו בגמרא (מנחות מג:) שה' שואל מעמך מה, מאה ברכות. את האמירה הזו קשר הרב קוק לאימרה אחרת בגמרא שגדול העונה מן המברך. כששני בני אדם נמצאים ביחד, אחד מברך ברכה והשני עונה אחריו אמן, העונה גדול מן המברך. מה משמעות קביעה זו שגדול העונה מן המברך? המברך הוא הראשון, יש לו תחושה של חידוש, של התעלות. העונה רק נסמך על הראשון. חסרה לו תחושה זו של חידוש, של מעשה ראשוני. הוא רק בא לחזק את דברי השני. לאשר אותם. מעשהו אפור במידת מה. בלשונו של מי שרשם את הדברים מפי הרב: "בערכי התורה, קודם המקובל למתווסף, עדיף הנתון על המתחדש. מסורת, קבלת הדורות הן היסוד, ועל גביהן באים החידושים. המברך הוא המחדש, הוא המנסח בעיון חדש, ביטוי חדש, תפילה חדשה. ואילו העונה אמן, הרי הוא חוזר על הראשונות, מאשר את הקיים, את הנמסר מדור לדור. מכוחה של מעלה זו, אנו רואים אף את העונה אמן כדגם של אימות המקובל". תרומת האדנים היא מבחינת המברך. יש בה ראשוניות, זה בסיס בנין המשכן, התלהבות ראשונית. ואילו תרומת מחצית השקל לרכישת קרבנות היא מבחינת העונה אמן, המחזק את ידי הראשון. זה ההמשך, השיגרה היומיומית. דווקא המעשה השני, התמידי, נטול ההוד וההדר הינו הגדול, מבחינת גדול העונה מן המברך. אך בני האדם זקוקים גם לראשון, למעשים המהליבים. שילוב שניהם נחוץ בעבודת ה'. (הדברים הבאים מבוססים על שמועות הראי"ה)
שיתוף:

מאמר קודם

פרשת ויקרא – הבא לי את כולך/ רחלי אביישר-לבל

מאמר הבא

פרשת פקודי - תרומה ונדיבות לב/הרב יצחק בן פזי
דילוג לתוכן