פרשת פקודי - תרומה ונדיבות לב/הרב יצחק בן פזי

מסיימים אנו השבוע את פרשיות המשכן, והיטיב ר' יוחנן  לנסח את השאלה המרכזית, המעסיקה את כל הפרשנים בפרשיות אלה. אמר ר' יהודה  בר סימון בשם ר' יוחנן: זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו. בשעה  שאמר לו "ונתנו איש כופר נפשו", אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו?!... א"ל הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן: "זה יתנו"  (שמות  ל יג). ובשעה שאמר את קרבני לחמי לאשי  (במדבר כח ב), אמר משה מי יוכל להספיק לך קרבנות ?! ... א"ל: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, שנאמר "ואמרת להם זה האשה אשר  תקריבו לה'". ובשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש" (שמות כה  ח). אמר משה לפני הקב"ה: הנה "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א"ל הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן. כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן וכיון  שעשו את המשכן נתמלא מכבודו. (מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן יט) מדרש מקביל מכירים אנו בדבר שלושה דברים שנתקשה בהם משה, עד שהראהו הקב"ה באצבע. שלשה דברים נתקשה משה: מעשה המנורה, והירח, והשרצים. "וזה מעשה  המנורה..." א"ל הקב"ה: השלך את הזהב לאש והיא תיעשה מאליה, שנאמר: "מקשה תיעשה המנורה" -  תיעשה כתיב, מעצמה תיעשה. הירח מנין? "ויאמר ה' אל משה ואל  אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה"  (שמות, יב א-ב), כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע החודש  הזה. בשרצים מנין? שנאמר "וזה לכם הטמא", תפש הקב"ה כל  מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל.... ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה לאדם  הראשון כל בריות וקרא שמות, לאחר שקרא לכולן שמות, א"ל הקב"ה: ואני מה שמי, א"ל ה' הוא שהכתוב אומר "אני ה' הוא שמי" (ישעיה מב ח), זה שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי  ביני ובין בריותי, (מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן יא) "שלשה דברים נתקשה משה, מעשה המנורה, והירח, והשרצים". שלושה דברים אלו מאפיינים קושי משותף והוא המתח שבין מעשה האדם ומעשה האלוה. הדוגמא המובהקת היא קידוש החדש, הופעתה והיעלמותה של הלבנה היא תופעת טבע, מעשה אלוקים, ואם כן מה יתן ומה יוסיף קידוש החדש על ידי בית דינם של ישראל? וכן במנורה, כפי שניסח זאת בעל השפת אמת : "נתקשה משה במנורה והראה לו הקב"ה ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה שנאמר "תיעשה", אם כן למה הראה לו?" ולהשלמת התמונה - דיני טומאה וטהרה. בחיה בבהמה ובדגים נתנה תורה סימנים לטהור ולטמא, אולם בשרצים נתנה התורה רשימה שמית של שמונה השרצים הטמאים. וכאן מפנה המדרש את תשומת לבנו כי שמות השרצים מקורם באדם הראשון. אם כן מי מגדיר את השרצים הטמאים האדם או אלוקים? בניסוח אחר, ניסח זאת המדרש לפרשת נשא שהובא לעיל: "שלושה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו" והמשותף לכולם הנתינה האנושית (כביכול) לקב"ה: מתן מחצית השקל ככפר נפש; מתנת האדם בהקרבת הקרבנות; נתינה אנושית לבניין המשכן . ועל כולם שואל המדרש ושם את השאלה בפי משה: וכי מי יוכל ליתן כפר נפשו? וכי מי יוכל להספיק לך קרבנות? וכי מי יוכל לבנות בית לה' ? ובשלושת הכתובים תשובת הקב"ה כפי שמובאת במדרש היא : 'א"ל איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן'.תשובה זו ניתנת לפרשנות, כפי שאכן פרשו רבים מן הראשונים, כי לא נועדו הדברים לאל אלא לאדם. אך נראה כי הצבת המדרש בדבר שלושת הכלים בהם נתקשה משה במקביל לשלושת המקרים בהם נרתע משה לאחוריו ניתנים להכללה כהצבת המתח שבשותפות בין מעשה אנוש ומעשה האלוקים. ובעצם בשאלה: מה יתן לך ומה יוסיף לך? מה נותן ומה מוסיף מעשה האדם מעבר למעשה האלוקים? ה"שפת אמת" לפרשת תרומה (שנת תרל"א) עוסק בשאלה זו, וכך כותב השפת אמת: "נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י, ואחר כך כתיב שנעשית מעצמה, אם כן למה הראה לו? אך כי על ידי רצון האדם בלב ונפש באמת נגמר השאר, מה שאינו יכול לעשות, נעשה מעצמו. וכן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל, כי בודאי אין בכח אדם לעשות רצונו יתברך רק כפי רצון האדם נגמר (הדבר) מעצמו. ובשנה אחרת (תרל"ד) כותב ה"שפת אמת" על הפסוק :"ויקחו לי תרומה": "וקשה, דהוי ליה למיכתב (היה לו לכתוב) יתנו תרומה?! פירש רש"י יפרישו לי ממונם נדבה. ונראה שזה הבחינה שמפריש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה". בשני המקורות מחדש ה"שפת אמת": וכי מה יש בידי האדם להוסיף? התוספת האנושית היא הרצון. נדיבות הלב היא התרומה שיש ביד האדם להעניק מעצמו. על פי זה מתפרש המדרש באופן הבא: משה רבנו מתקשה בהבנת נתינה שאין בה שיעור. או ליתר דיוק נתינה בכמות וגודל סופי לאינסוף, ומתקשה משה - וכי מה יש בכמות סופית בכדי להוסיף לאינסוף? והרי גם תוספת רבבה לאינסוף אין בה בכדי להגדילו. וכאן מחדש לו הקב"ה במטבע של אש ומלמדו: ישנה לקיחה שהיא נתינה והיא נדיבות הלב. ולנדיבות הלב אין שיעור, ועיקרה הרצון האנושי אשר מושלם אחר כך במישור המעשי משמים.נדיבות הלב אינה נמדדת בכמות או בגודל נדיבות הלב היא ביטוי לרצון האנושי והוא אין לו שיעור. וכך מוסיף השפ"א בשם אביו מו"ר ,על מה שנאמר "יגעתי ומצאתי", ודקדק כי מציאה היא בהיסח הדעת ומה שבא על ידי יגיעה למה נקרא מציאה?! "אך, מי יוכל למצוא האמת על ידי יגיעתו ורק שה' יתברך נותן במתנה ודרך מציאה על ידי היגיעה . האדם יגע ומחפש את האמת, את האלוקים והקב"ה ממציא לו את האמת, ממציא לו את עצמו כמציאה, שאינה קשורה לכאורה ליגיעה, אך ללא היגיעה לא יזכה האדם למציאה". ייתכן,כי עצם הבחירה של הביטוי  במדרש: "מטבע של אש " גם היא לא נבחרה במקרה, שהרי האש מסומלת בגמרא ובמדרש כהמצאה האנושית הראשונית, "כיון שיצת שבת התחיל משמש החושך ובא ונתיירא  אדם ואמר אלו הוא שכתב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שמא בא לנשכני ואמר  אך חושך ישופני אמר רבי לוי באותה השעה זמן לו הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה  ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני ובירך עליה בורא  מאורי   האש  שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה" (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ח ה"ה) ואם כן , תשובתו של הקב"ה למשה: להשלמת הבריאה יש צורך ברצון האנושי, ורצון זה הוא שמאפשר את בריאת האש, הוא שמאפשר את חידוש הזמן, הוא שיתן שמות ויגדיר את הטמא והטהור, והוא אשר יאפשר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ובחריפות יתרה מסיים המדרש הנזכר: "לאחר שקרא לכולן שמות, א"ל הקב"ה ואני מה שמי, א"ל: ה' הוא, שהכתוב אומר "אני ה' הוא שמי"  (ישעיה מב ח), זה שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי  ביני ובין בריותי". כביכול ,אף שמו של הקב"ה הוא שם שניתן לו על ידי האדם. ונסיים במאמר הקוצקאי המפורסם : היכן נמצא הקב"ה? שאל הר' מקוצק את תלמידיו. מלוא כל הארץ כבודו - ענו התלמידים . אמר להם הרב: לא כך, אלא הקב"ה נמצא בכל מקום בו נותנים לו להיכנס.
שיתוף:

מאמר קודם

פרשת פקודי - בין שגרה להתלהבות/הרב אלי כהאן

מאמר הבא

פרשת פקודי/כרמית פיזם
דילוג לתוכן