חיים ומוות ביד השיער / אסתר פישר

מה לפרשת קֹרח ולשיער האשה? למרבה ההפתעה קישור זה נעשה במדרש מופלא על און בן פלט, שנמנה בתחילת הפרשה עם המלינים בעדת קֹרח. בהמשך הסיפור הוא אינו מוזכר עוד. במסגרת הניסיון להסביר היעלמות זו מופיע בספרות חז"ל המדרש הבא:

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו

אמרה לו: מה לך מ[קטטה] זו?

אם הוא [משה] הרב תהיה אתה התלמיד, ואם ה [קֹרח] הוא הרב אתה התלמיד!

אמר לה: מה אעשה? הייתי בעצה ונשבעתי עמם!

אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושה היא שנאמר "כי כל העדה כולם קדושים"

אמרה לו לו: שב, אני מצילה אותך.

השקתה אותו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים.

נתיישבה על הפתח וסתרה את שערותיה.

כל [מי] שבא ראה אותה וחזר.

עד שכך – נבלעו להם [אנשי קֹרח וניצל און בן פלט].

(תרגום מארמית על פי סנהדרין, דף קט, ב).

 

דמותה האנונימית של אשת און בן פלט מבליחה לרגע קל בהיסטוריה כמצילה של בעלה מסופם המר של חברי עדת קֹרח. ההצלה כאן רבת משמעויות: גם הצלה פיזית וגם הצלת נפשו מן העבירה החמורה של קֹרח ועדתו, שערערו על הנהגת משה ומתוך כך גם על הנהגת הקב"ה. מעניין לשים לב לאופןההצלה: האשה מתיישבת בפתח האוהל ומבריחה את כל מי שמנסה להתקרב על ידי פיזור שערה, שבדרך כלל הוא מכוסה. היא מנמקת את ההצלחה המובטחת של שיטה זו בכך ש"כל העדה קדושים" ולכן שומרים על גדרי צניעות.

מעשיה של אשה זו מתוארים בסיפור בהערכה ונתפסים כגילוי של תושייה ואומץ.

מדרש מקביל אף מגדיל לעשות ומסיים בדרמטיות:

היינו דכתיב: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א) – זו אשתו של און

"ואולת בידיה תהרסנה" (שם) – זו אשתו של קֹרח (במדבר רבה, פרשה יח, כ).

פיזור השערות הוא שהביא ל'בניית הבית', אך אין כאן, כמובן, המלצה לנשים לפזר שערותיהן. מדרש זה מצטרף לשורה ארוכה של מדרשים (שעל אחד מהם נעמוד להלן) המשבחים את הצניעות הנשית ומדגישים את רוב השכר עליה, שכן אילולא הנורמה הצנועה הנהוגה בישראל (של הנשים להתכסות ושל הגברים להתרחק מאישה שאינה מכוסה) לא היה מצליח התכסיס של אשת און בן פלט.

 

הכוח הרב הטמון בכיסוי ובגילוי שערותיה של אשת און בן פלט מזכיר סיפור תלמודי על אשה אחרת שגם מנהגיה לגבי שערותיה הביאו טוב לעולם:

מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לטייל עם המלך ערב יום הכיפורים עם חשיכה

ונתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימאתו

ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו.

אותו היום ראתה אימן שני בניה כהנים גדולים.

שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה .

שלחו ואמרו לקמחית מה מעשים טובים יש בידך?

אמרה להן יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי.

אמרין: כל קמחייא קימחין וקימחא דקימחית סולת [כל הקמח – קמח, והקמח של הקמחית – סולת]

קראו עליה הפסוק הזה: "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה".

(ירושלמי, יומא א, ה"א)

במשנה נקבע שבמסגרת הכנת הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים "מתקינים לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול" (יומא א, משנה א) וסיפור שני בניה של קמחית מובא בירושלמי כהדגמה למצב זה, תוך ציון שלא רק שניים אלא שבעת בניה שירתו ככוהנים גדולים. תופעה מופלאה זו גוררת את שאלתם של חכמים: 'מה מעשים טובים יש בידך?'. מתוך השאלה ברור שעל פי השקפתם של חכמים, יש סיבה ל'מזלה' הטוב של קמחית. ואכן, על פי עדותה, נהגה בצניעות יתרה בתוך ביתה, עד כדי כך שקירות הבית לא ראו מעולם את שערות ראשה. לפי המדרש, בזכות נוהג צנוע זה זכתה לשבעה בנים כוהנים גדולים.

על תשובתה של קמחית מגיבים חכמים בשתי אמרות:

'כל קמחיא קמחא וקמחא דקמחית סלת' – זהו מדרש שם על שמה של קמחית. עבור כולן ה'קמח', דהיינו הצאצאים, הנם 'רק' קמח, ואילו קמחית זכתה בקמח משובח יותר, סולת, כלומר צאצאים מוצלחים במיוחד.

'כל כבודה בת מלך פנימה' – פסוק זה מוכר בשימושו בהקשרים של צניעות האשה והוא מובן כאן כתיאור של סיבה ותוצאה: מכיוון שכבודה (גופה ושערה)של בת מלך זו (קמחית) היה פנימה (מכוסה ובתוך ביתה), לבושה היה משבצות זהב (רמז לבגדי הכהונה להם זכו בניה).

 

אחת הנקודות המעניינות במדרש זה היא שאלת הקשר בין המעשה לשכר: מה בין הצניעות היתרה של אשה זו ובין היותם של בניה כוהנים גדולים? יש כאן מידה כנגד מידה המתבטאת בכמה מישורים: האשה מקפידה בבגדיה, והבנים זוכים לבגדי שרד. האשה מקפידה על פרטי פרטים בכל הנוגע להלכות צניעות (ואולי אף נוהגת לפנים משורת הדין שכן אינה מגלה שערותיה גם כשהיא לבדה בביתה…), והבנים גדלים לתוך תפקיד המצריך הקפדה על פרטי פרטים ונכונות לעשות מעבר לנדרש. האשה מצניעה את גופה ושומרת עליו מפני מבטים חיצוניים, והבנים זוכים לתפקיד הנכנס 'לפני ולפנים', למקום המוצנע ביותר שבו נגלה הקב"ה רק ליחידי סגולה – קודש הקודשים.

 

המשותף לקמחית ולאשת און בן פלט הוא הבנתן שכיסוי וגילוי שערותיהן הם כלים להשגת יעדים. בשני המקרים הסיפורים מתארים קשר ישיר בין מעשה לתוצאה, ובשני המקרים שכרן של הנשים הוא הטבה לבן משפחה, בעל ובנים.

 

אנו נפגשים עם סיפורים אלו בתוך שיח ההולך ומתעצם בשנים אחרונות באשר לצניעות האשה. ספרים ומאמרים רבים נכתבים (בעיקר לקהל יעד נשי) בשבח צניעות האשה, דברים רבים נאמרים בעל פה ונדמה שהנושא תופס כותרות. בסיפורים על נשים מיתולוגיות אלו טמונה אפשרות להציף שאלות ותהיות לגבי אפיוני השיח הזה.

אמנה כמה מהן, כשכוונתי בעיקר להצביע על קיומן:

• כפי שעולה בסיפורים אלה, כך גם בשיח העכשווי, ישנה הבטחה לשכר מרובה ולתוצאות מרחיקות לכת לנשים שיקפידו על הלכות צניעות. שימת מצווה זו במוקד תשומת הלב והעשייה הנשית, עשויה ליצור תמונה לא מאוזנת של כלל העולם הדתי של נשים ושל התחומים שבהם הן יכולות לפעול ולחולל שינוי בעולם (בהם יש יותר מאשר הקפדה על צניעות).
• בשני הסיפורים נפרץ גבול הנורמה של כיסוי הגוף: אשת און בן פלט מגלה שערותיה בחברה הנוהגת לכסותו, והקמחית מקפידה על כיסוי השיער גם בתוך ביתה, אף שעל פניו אין דרישה לכך. שאלת היחס בין גדרי הצניעות לנורמה החברתית המקובלת היא נושא שדורש ליבון גם, ובעיקר, בימינו.
• אחד האפיונים הבעייתיים של השיח ההלכתי בנוגע לצניעות האשה הוא שההנחיות נקבעות על ידי אחרים, ולאשה, לרצונותיה ולצרכיה אין שום חלק בשיח הזה. לעיתים קרובות, נוצרת כתוצאה מכך תחושת ניכור והרחקה של נשים (בעיקר נשים צעירות) מתחום הלכתי זה, כאשר הן חוות אותו כקביעה חיצונית, שאינה גורמת להזדהות עמה. דווקא בנקודה זו יש לסיפורים אלה בשורה מפתיעה: הנשים המופיעות בהם הן אקטיביות, נוקטות יוזמה וקובעות את נהליהן בעצמן, על פי שיקול דעתן. בהדגשת נקודה זו אין בהכרח קריאה לעצמאות נשית בכל הנוגע לקביעת הלכה, אך הפעלתנות והדעתנות המאפיינות את הנשים בסיפורים התלמודיים שהבאנו ראוי שיעוררו דיון לגבי מעורבות של נשים בכל הנוגע לצניעותן ולכיסוי גופן שלהן.

 

הדברים מורכבים וראויים לליבון ארוך ומפורט, אך יש בדברים אלו 'פתיחתא' לעיסוק בנושא. אסיים במדרש על הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" – כשהגדרת כבודה של בת המלך תבוא מפנימיותה, מתוכה פנימה, אז יהיו "משבצות זהב לבושה".