'משנכנס אדר מרבין בשמחה' – וכדרכו של איש הלכה יש לשאול – עד כמה? האם ישנה מידה מופרזת של שמחה שרצוי לא לעבור אותה – באדר ובכלל? ידועה לכולנו האמרה המפורסמת ממסכת מגילה (ז' ע"ב) 'מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'. האמנם שמחה עד אבדן חושים?! מענין שמיד לאחר אמרה זו בגמרא מופיע הספור הבא:
רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (ביחד). איבסום. (השתכרו) קם רבה, שחטיה ור' זירא. (קם רבה ושחט את ר' זירא) למחר בעי רחמי ואחייה. (למחר בקש רחמים והחיה אותו) לשנה, אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. (בשנה הבאה, אמר לו יבוא מר ונעשה סעודת פורים ביחד) אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. (לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)
על ספור מוזר זה מעיר המהרש"א: 'דבר תמוה הוא לפרשו כפשטיה' ואמנם נותן פירוש דרשני לספור זה (עייני שם). אך עם כל התמיהה, אי אפשר להתעלם ממיקומו של הספור מיד לאחר ההנחיה של 'מחייב איניש לבסומי' – ללמדנו שלהעדר גבולות בעת שמחה, יכולים להיות מחירים כבדים על חשבון האחר.
בענין גבולות השמחה, לאו דוקא בפורים, ישנו רצף אגדי מענין בתחילת פרק חמישי בברכות המוסב על המשנה הקובעת ש'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש'. הגמרא מבקשת לברר את המקור להלכה משנאית זו ולאחר מספר הצעות מביאה את דעת רב נחמן בר יצחק: 'מהכא: עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה'( תהילים ב, יא) בעקבות פסוק זה הגמרא מבררת את טיב ה'גילו ברעדה' ומביאה רצף של הדגמות כשביניהם הספור הבא:
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהילולא דמר בריה דרבינא (אמרו חכמים לרב המנונא בשמחת החתונה של מר בנו של רבינא) לישרי לנו מר!(ישיר לנו אדוני!) אמר להו: ווי לנו דמיתנן, ווי לנו דמיתנן! (אוי לנו שאנו מתים! אוי לנו שאנו מתים!) אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? (אנחנו מה נענה אחריך?) אמר להו: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן? (היכן התורה והיכן המצוה שמגנים עלינו?)
מה ספור זה מבקש ללמדנו? האם תפקידו של רב המנונא הוא להיות 'משבית השמחה' (Party Pooper בלעז…)?
הרב קוק ב'עין אי"ה' אומר את הדברים הבאים על ספור זה:
יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח את דעתו מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו איננה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר בעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הוא לטובה, וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו, כי אם להשתדל להשלים תכלית חיים כראוי…וכיון שהתורה והמצוות מגינות גם על מר המות, ק"ו שהן מגינות על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם, שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמיתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב 'הי תורה והי מצוה דמגנו עלן'…
השמחה האמיתית, ע"פ הרב קוק אינה שמחה המתעלמת מן הקשיים וה'רעות' של העולם הזה אלא מכלילים אותם בתוך השמחה. שמחה אמיתית מתאפשרת עם ההפנמה האמיתית של 'כל מה שברא בהקב"ה הכל הוא לטובה' וכן 'נשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב, רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות'…
שני הספורים התלמודיים הנ"ל מזהירים את קהל ה'שמחים' של ימי אדר ופורים מפני מצב של התעלמות מהעולם הסובב– הן מבחינה מעשית, של פגיעה באחר מתוך אבדן חושים של שמחה פרטית והן מבחינה מחשבתית – שמחה שאינה לוקחת בחשבון את קשיי העולם היא שמחה ש'איננה שלמה ומתמדת' כדברי הרב.
No Comments yet!