פרשת ויקהל – ויכלא העם מהביא/ רחלי אביישר-לבל

הבוקר עברתי ליד בית ספר יסודי בשעת ההפסקה הגדולה. הילדים הצעירים שיחקו בכדור ובתופסת, רצו והשתוללו.
ואז צלצל הפעמון. בכל חלקי החצר נעצרה ההמולה. זה שומט כדורו וזה שומט מקלו. מקצה החצר שני ילדים פוסקים משיחתם ואחרים יורדים מראש חומה גבוהה עליה טיפסו לפני כמה דקות. ילד ילד ועיסוקו, הכל נעצר. הכל נענים לצו מגבוה. לפקודת הפעמון. די. הרף.

שאלתי את עצמי האם גם אני כמותם הייתי מסוגלת במחי צלצול פעמון אחד לעצור הכל. את כל עבודת יומי, שעשועיי ועינוגיי? לשמוט. לשבות?

ולפעמים אתה עסוק במלאכת קודש. אתה בונה משכן. וכי לשימך אתה בונה? הלא לשם האל. ואתה אחוז בלהט מלאכת קודש לשם ייחוד קודשא ושכינתיה. ברכו ה' המתנדבים בעם. את כל אשר לך אתה מביא. תרומה לה'. הנה עוד אבן חן ועוד אריג יקר המציאות ורק עוד שירטוט ועוד מעט חוכמת הלב ועוד ועוד ועוד. זהב וכסף תכלת וארגמן. עורות אילים מאדמים.
הכל בשפע, בשום שכל ובטוב דעת וכל העם כולו מתנדב להביא את אוצרותיו, חח ונזם וטבעת וכומז. וכל אישה חכמת לב טווה בידיה את הבדים והעורות. התשוקה לתרום, להשביע, לקחת חלק במלאכה, להיות שותף במלאכת הקודש. כמה הוד וכמה שמחה יש במלאכת הבניה המשותפת.

ואז נשמע הקול במחנה: "הרף. יש די."

אך כל ישותך מתנגדת. אתה רוצה להוסיף רק עוד לבנה אחת. רק עוד תכשיט אחד. עוד פאר. עוד הדר. ולהביא עוד נדבה בבוקר בבוקר. למען יהא בית האל גדול מכול. סמל לעיני העמים.

אך משהו בך נזכר בקריאה הראשונה. קדם לכל מלאכת המשכן. קדם למלאכת העולם. "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי קודש. שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת."

מבראשית ברא א-הים את העולם בשבעה ימים. בשישה טרח במלאכתו ובשביעי שבת. והשביתה היא בריאת היום השביעי. והשביתה היא מלאכת הקודש אשר קדמה למלאכת המשכן. והשביתה היא הכניעה הצייתנית לצו העליון: "הרף. הפסק."

ואתה שומט את כל מלאכתך. והמלאכה דייך והותר. ואתה נענה לצו הגדול מכולם: שבת היום לה'. ובשביתה אתה מבדיל בין מלאכת קודש למלאכת חול. כי רק מי שיידע לעצור על פי הצו. לנטרל את רצונו שלו בפני צו האל, יידע לפנות מקום לכיסוי הענן. יצליח לפנות את עצמו ממשכן חייו למען יוכל כבוד ה' למלאו.