פרשת פקודי/כרמית פיזם

פרשתנו היא הפרשה האחרונה בספר שמות. הספר המתחלק לשלושה חלקים, כאשר כל אחד מחלקי הספר מסתיים בהתגלות של הקב"ה, ומשה הוא דמות משמעותית מאוד.

החלק הראשון של הספר (פרקים א-טו) מתאר את הגאולה הפיזית ממצרים. חלק זה מסתיים בקריעת ים סוף  "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד' , ל"א) בשלב זה מסתיים פרק ארוך בו מתגלה הקב"ה ליוצאי מצרים ולעולם כאל המתערב בעולם ובטבע על מנת להציל פיזית את עמו בעת צרה.

בחלק השני מתן תורה וברית האגנות (פרקים יט-כד) 'וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר.  וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.  וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה' (שמות כד' ט"ו-י"ח). בחלק זה של הספר התגלה הקב"ה כאל הנותן תורה, חוק, על פיו צריך לחיות עם ישראל. אבל התגלות זאת הינה התגלות חד פעמית במעמד היסטורי מרגש ביותר, כאן גם ברורה החשיבות של האמונה במשה, שהרי הוא מעביר את פרטי התורה אל העם. האמונה במשה ובדבריו כמיצגים את דבריו של הקב"ה היא התשתית לאמונה בכך שחוקי התורה הם חוקים אלוקיים.

בחלק השלישי, המתחיל בפרק כה ומסתיים בפרשתנו, מסתיים גם הציווי על המשכן ובנייתו.  "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם" (שמות מ' לד- לח). פסוקים אלו החותמים את ספר שמות חותמים גם פרק של צפייה ארוכה, הן של דור יוצאי מצרים, דור המדבר, מקימי המשכן , והן שלנו, הקוראים ושומעים את פרטי הפרטים של הציוויים המדויקים להקמת המשכן וביצועם . כאן מדובר בהשראת שכינה, בהתגלות קבועה ותמידית של השכינה במחנה.

העובדה שהתורה אינה מסתפקת בהתגלות חד פעמית, לעיני עם ישראל אלא מצווה ליצור מסגרת של השראת שכינה בתוך המחנה, מלמדת שטיב הקשר בין האדם והעם לקב"ה אינו אמור להתבטא רק באירועים יחידים ומיוחדים מלווים בקולות וברקים. הקשר עם הקב"ה צריך להיות על בסיס תמידי בכל יום, כאשר בימים מיוחדים ישנו חיזוק של הקשר, 'תמידים כסדרם, ומוספים כהלכתם'. קשר זה מתקיים כאן,  בתוך המחנה, בין בני האדם, כמו שנאמר בויקרא טז: ' השכן איתם בתוך טומאותם'.