פרשת תצוה – בגדי קדש/רחלי אביישר-לבל

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט …"

קרא אבא בליל שבת.

"אבא, אבא", הפסקתי אותו. "גם אני רוצה שיעשו לי כאלה בגדים יפים"

אבא צחק והביט אל אמא.

"נו." אמרה אמא. "בדיוק כמו אבא שלה"

בת עשר הייתי אולי קצת פחות. אבא הושיב אותי לצידו וסיפר:

"לא תמיד הייתי יהודי. יום אחד הלכתי מאחורי בית המדרש ושמעתי את קולו של מלמד התינוקות מקריא להם: ואלה הבגדים אשר יעשו.

מששמעתי את הרשימה הארוכה של הבגדים היפים התפעלתי. הצצתי אל בית המדרש ושאלתי: למי עושים בגדים שכאלו? וכל התינוקות ענו לי במקהלה: לכהן הגדול.

אם כך, חשבתי לעצמי, אתגייר ואהיה כהן גדול ואלבש גם אני בגדים נאים אלו.

אז הלכתי אצל שמאי ואמרתי לו גיירני כדי שאהיה כהן גדול."

"ואת יודעת מה קרה?" שאל אבא.

-"שמאי בטח זרק אותך מכל המדרגות." צחקתי. כשאני מדמיינת את פניו של שמאי הקפדן מתעוותות אל מול בקשתו המוזרה של הנכרי שלפניו.

-"נכון" אמר אבא. "הוא דחפני החוצה באמת הבניין שבידו".

-"אז מה עשית?" שאלתי.

-"הלכתי אל הלל" אמר אבא "ואמרתי לו את אותו הדבר."

-"ומה הוא אמר?" שאלתי.

"הוא גייר אותי. אבל מייד אמר אם אתה רוצה להיות כהן גדול אתה צריך ללמוד את המקצוע. ושלח אותי ללמוד תורה.

וככה ישבתי ולמדתי תורה. עד שיום אחד הגעתי לפסוק העוסק במלאכת הכהונה ובו המילים "והזר הקרב יומת". ניגשתי אל רבי ושאלתי אותו: מי הוא אותו זר? את יודעת מה הוא ענה לי?"

-"הוא ענה שזה אתה." אמרתי..

-"לא." אמר אבא. "הוא ענה : אפילו דוד מלך ישראל."

-"את מבינה בת?"

"-כן" אמרתי. "אני לא יכולה לקבל את הבגדים האלה".

-"לא את" המשיך אבא "לא אני. ואפילו לא דוד המלך. רק כהן יכול ללבוש בגדי כהן ורק כהן גדול יכול ללבוש בגדי כהן גדול."

-"אבל למה אבא?" קראתי. "גם אני רוצה להיות כוהנת וללבוש בגדי כהונה ולשרת בבית המקדש".

"הכהן לובש את מדיו, ביתי" אמר אבא "ומרגע זה ועד שהוא פושט אותם הוא מאבד את זהותו האישית והופך לכהן – משרת בקודש. אין עוד שלמה כהן הגבוה איש ירושלים ואלעזר כהן החזק בן מודיעין. גם בעלי מומים לא יורשו לכהן. לבל יצביע מי מהקהל ויקרא: הי, הרי זה יוחנן הכהן חסר האצבע או נתן הכהן העיוור. במחזה המועלה במקדש השחקנים הם הכלים והמלאכה. כדמות נחיל של כהנים זריזים עושים את מלאכתם באמונה. שוחטים ומנסכים. בוזקים וקומצים מעבירים כלים מיד ליד במהירות מדהימה כסרט נע אנושי. כהן לכהן; כהן לכהן. והמביט במחזה אינו רואה אנשים כי אם כלים נעים על ים של בגדי כהונה. בדומיה וביראה.

ואת ביתי? האם תוכלי בלבישת בגדי כהן למחוק את זהותך ולהיטמע בים הכוהנים? הלו בקשתך לבגדים נאים מעידה כאלף עדים כי את חפצה בבגדים רק למען הרבות יופייך.

ואת, אם תבואי בקהל הכוהנים תבלטי שם כאותו בעל מום. ובן כפרנו הצופה במחזה העבודה יצביע לעברך ויאמר : הרי זו פלונית בת פלוני. מה נאווה היא הנערה. שמא אפנה אל אביה ואמהרנה לי לאישה?"
הסמקתי ואבא ליטף את ראשי ואמר:

"יש בגד מלכים שהוא לכבוד ולתפארת. יש בגד אנשים המכבד את בעליו.

ובגד כוהנים כל כולו לכבוד ולתפארת לאלוהיו."

כך דיבר אבי. לפני שנים רבות.

ואני יודעת כי צדק. וכל השנה כולה אני עוטה בגדיי – מכבדיי וכל רואיי יכירוני בהם.

ורק פעם בשנה, אני עוטה בגדי אחרת. מתחפשת. ומסתתרת מתחת לבגדים. איש לא יכירני. רק בגדיי יראו. ונהפוך הוא. וכל הפרטים נעלמים והכל מבוסם ואיש לא יידע מי הוא זה ואי זה הוא. והכל נחבא במגילת הסתר.

ומתוך הסתר דבר מציץ רק,

כבוד אלוקים.