fbpx Skip to main content

תשובה – תהליך של זקיפות קומה או כפיפותה?

מסכת ראש השנה מגדירה שופר כשר ושופר פסול:

שופר של ראש השנה של יעלפשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין… ובתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע… שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובלות בשל יעלים (פרק ג, משניות ג-ד).

במשנה מוצגת מחלוקת בין תנא קמא לר' יהודה בנוגע לסוג השופר שבו תוקעים בראש השנה: על פי תנא קמא, יש להשתמש בשופר של יעל שהוא פשוט, דהיינו ישר, לעומת שופר האיל, המכונה זכר, שהוא כפוף ובו תוקעים בתעניות. על פי ר' יהודה, בראש השנה יש לתקוע בשופר הכפוף של האיל (המחלוקת בדבר סוג השופר שבו תוקעים ביובל אינה מענייננו כאן).

השאלה המתעוררת לגבי המשנה היא מה פשר המחלוקת ההלכתית – מדוע מיוחסת חשיבות רבה כל כך לסוג השופר שבו תוקעים? ואכן, הסוגיה בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כו, ב) שואלת: 'במאי קמיפלגי?' (במה נחלקים?). אין להבין את השאלה התלמודית הנפוצה הזאת רק ברמה המילולית, שהרי נושא המחלוקת והדעות השונות בנדון ברורים לנו, אלא כניסיון לרדת לשורש המחלוקת: מהי המשמעות המסתתרת מאחורי השימוש בשופרות השונים? מה הרקע הרעיוני או ההלכתי למחלוקת זו?

והגמרא עונה:

מר סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי [בראש השנה כמה שכופף אדם דעתו מעולה יותר, וביום הכיפורים כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר].

ומר סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי [בראש השנה כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר, ובתעניות כמה שכופף אדם דעתו מעולה יותר].

על פי תשובת הגמרא, ויכוח זה משקף את המחלוקת בנוגע לשאלה באיזו תודעה עצמית אדם צריך לעמוד מול בוראו בימים הנוראים, שכן צורת השופר משקפת את נפש האדם. תקיעה בשופר פשוט (ישר) או בשופר כפוף היא ביטוי להלך רוחו של האדם בשעת התקיעה.

למחלוקת האמוראים בעניין זהיש אופי אידיאולוגי. לדעת ר' יהודה ('מר סבר' הראשון), ככל שהאדם כפוף יותר בראש השנה, כך הוא ראוי יותר. לעומת זאת, ביום הכיפורים יש להתיישר ולהשתמש בשופר פשוט. ואומר רש"י:

הלכך, בראש השנה דלתפילה, ולהזכיר עקידת יצחק בא, בעינן [צריכים אנו] כפופין… [וביום הכיפורים] כמה דפשיט טפי עדיף [כמה שפשוט כך עדיף] משום "נשא לבבנו אל-כפים" (איכה ג, ג)…

לעומת זאת, תנא קמא סובר שהלך הרוח של היהודי בראש השנה צריך להיות של פשיטות, ולפי הנוסח בכתבי היד, אין בעיניו הבדל בין ראש השנה ליום כיפור לעניין זה.

 

בסוגיה המקבילה בירושלמי על משנה זו נאמר:

אמר ר' יונה כדי שיפשטו לבם בתשובה. (ירושלמי ראש השנה. ג, ה"ג)

בהמשך מתוך התייחסות לדברי ר' יהודה נאמר:

אמר ר' יונה כדי שיכופו את לבם בתפילה. (שם. ה"ד)

ביטויים אלו זורעים מעט אור על הנושא השנוי במחלוקת: האם תהליך התשובה הוא תהליך של זקיפות קומה ולב, או שמא על האדם לעמוד לפני בוראו ביום הדין מתוך שברון רוח ונפש, כפוף כשופר שבו הוא תוקע, בבחינת "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח, ה)? ואולי הלך הרוח בראש השנה, שהוא יום הדין, ראוי שיהיה מתוך פשיטות הלב, כלומר שאדם יזכור את יכולותיו ואת כוחותיו ויזקוף קומתו לעבר השמים, בבחינת "ותחסרהו מעט מאלוקים" (שם, ו)? לפי דעת ר' יהודה, רק עם המעבר ליום הכיפורים ולמידת הרחמים יכול האדם לזקוף את עצמו ואת שופרו.

 

מחלוקת דומה מופיעה בסיפור הבא:

ר' חייא ור' שמעון בר רבי היו יושבים. פתח אחד מהם ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו למטה, שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). פתח האחר ואמר: המתפלל צריך שייתן עיניו למעלה, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים" (איכה ג, מא). עד שכך, בא ר' ישמעאל בר' יוסי אצלם, אמר להם: במה אתם עסוקים? אמרו לו: בתפילה. אמר להם: כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שני מקראות הללו. (יבמות, דף קה, ב).

חיי הרוח של האדם נעים תמיד בין ביטחון ביכולותיו ובהישגיו ובין ייאוש ואכזבה מחולשותיו ומנפילותיו. שתי מחלוקות אמוראיות אלו, הנראות במבט ראשון מחלוקות הלכתיות צרופות, משקפות מטוטלת אנושית זו ומעמידות אותנו, בפתחם של ימי התשובה והתפילה, בפני שתי גישות לתהליכים אלו.

 

המשוררת זלדה, בשיר נפלא, מחדדת את המחיר שהמצב הנפשי של הכפיפות יכול לגבות. היא מדברת על מצב שבו הנפש 'שוכבת על צִדה' במקום לזקוף קומתה ולהתערות בעולם. הרגשתי היא שבשיר זה זלדה נוגעת בדילמה החז"לית המוצגת בסוגיות שהבאתי ומדברת אל לִבּות כולנו.

החול הדק החול הנורא / זלדה

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

חֲפוּרָה בְּתוֹך צַעַר

וְנִרְתַּעַת מְאַלִימוּת

שֶׁבַּאֲנָשִׁים, בִּמְכוֹנוֹת, וּבִנְחָשִׁים,

וְלֹא תָשׁוּט בְּסֵתֶר הַלַּיְלָה

וְלֹא תָעוּף עִם רוּח דֶּרֶך עָלִים

קְרוּעָה מִטְקסֵי חַג

בּלִי שְבִיל אֶל קוֹל חַי,

 

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

וְלֹא תִּשְׁמַע קוֹל חַם

אֶת שְׁמה לוֹחֵש,

הִיא תִּשְׁכַּח רַחֲמֵי הַשֶׁמֶשׁ

וְחוֹמוֹת הֶהָרִים

וְאוֹתוֹ מַעְיָן חָבוּי

שֶׁשְׁמוֹ דוּ-שִׂיחַ

(מַעְיָן הֵאִיר בַּחֹשֶךְ).

 

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּב

עֲטוּפָה בּקוּרֶיהָ

מְגֹרֶשֶׁת מִמַּעֲשִׂים

מְסֻלֶּקֶת מִן הַיוֹם-יוֹם

יָבוֹא מִשְּׂפַת הַיָּם

חוֹל דַּק

וִיכַסֶּה אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ

וְיִסְתֹּם הֲגִיגִים עַד הַשֹׁרֶשׁ.

אֶל מִסְתּוֹרִין בִּכְיָהּ

לִפְנֵי יָה טָמִיר וְנֶעְלָם,

יַחְדֹר הַחוֹל הַדַּק הַנּוֹרָא

אִם נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְכַּבחֲפוּרָה בְּצַעַר.

 

המשוררת מתארת את סכנת השגרה והדכדוך. אדם המאבד את האמון בעצמו ובסביבתו הוא כ'שוכב על צדו'. השכיבה מתוארת על ידי המשוררת כעין מוות: אין פעילות, אין עשייה ואין תקשורת עם אנשים אחרים. כשנפש האדם פועלת מתוך הלך רוח זה, מצבה הולך ומחמיר. אל אותו הגוף (והנפש) השוכב על צדו חודר אט אט חול דק ונורא ההולך ומכסה (ובעצם קובר) אותו. הציפייה שלנו בקריאת השיר היא לפעולה של התנערות מהחול, מהשכיבה, מהצער ומהייאוש. בניגוד לסוגיה התלמודית שהציגה גם גישה המוצאת חיוב בכפיפות, השיר מציג את תהליך השקיעה וההידרדרות, שיכול להיגרם מחוסר אמון עצמי ומכפיפות קומה.

ולנו לא נותר אלא למצוא את דרכנו בין אזהרתה של זלדה ובין דברי הגמרא:

כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי [כמה שפושט אדם דעתו מעולה יותר].

ואולי, כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן יש לבחור בדעה דיאלקטית משלבת, המוצגת בסוף הסוגיה ביבמות:

המתפלל צריך שייתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שני מקראות הללו….

No Comments yet!

Your Email address will not be published.