בשבח אי הודאות/ רחל קרן

פרשת חוקת נפתחת ב'חוקת הפרה' – דיניה המפורטים של פרה אדומה, אשר מאפרה מכינים את מי החטאת כדי לטהר את הטמאים בטומאת אבי אבות הטומאה – טומאת מת.

הפרשה מעלה תמיהות רבות, עד שנראה שכל מעשה הפרה האדומה מיוסד על סתירות. אפשר הפרה נועד לטהר, אך הכהן המכין את אפר הפרה – נטמא. בדומה לכך, הכהן המזה את אפר הפרה ומטהר את טמאי המת, נטמא בעצמו מפעולה זו.

אף עצם טומאת מת מגלמת בתוכה ניגוד. העיסוק במת והבאתו לקבורה, נקראים בלשון רבותנו: 'חסד של אמת', ואפילו כהן, שנאסר עליו להטמא, מצווה להיטמא ל'מת מצוה'. ועם זאת, כל המתעסק במת ובקבורתו נטמא, ועליו להיטהר כדי לחזור ולהיות מותר להכנס למקדש ולהקריב את קרבנותיו.

בדברי חז"ל (סנהדרין מ.) נמנית מצות פרה כאחת מן המצוות הראשונות שנצטוינו עליהן במרה, עוד קודם למתן תורה – 'שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו' (שמות, טו כה. ועיינו ברש"י שם.) טעם הדבר ברור – כיון שישראל מצווים 'כמעשה ארץ מצרים אשר יצאתם משם לא תעשו', חשוב לתורה לעקור את פולחן המתים שבארץ מצרים היה מהות הקיום הדתי מן השורש.

טעם כלליזה מתאים מאד למגמת התורה לעקור הידרשות לפולחנים המצויים בסביבתו של עם ישראל ולטהר וליחד את עבודת ה'. למרות זאת, מצות פרה אדמה נמנית על ידי חז"ל כ'"חוקה"  – גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה' (רש"י ראש הפרשה), וזאת בגלל פרטיה הסותרים והבלתי מובנים.

בהמשך הפרשה מובא הסיפור הנורא של מי מריבה שבעקבותיו נגזר על משה ואהרון שלא יכניסו את העם לארץ ישראל. כל הקורא פרשהר זו תמה. חטאם של מה ואהרון אינו מפורש כלל; בסיפור עצמו לא נאמר שמשה עשה דבר שלא כפי שנצטווה, ואהרן כלל לא עשה דבר, ואף על פי כן נאמר למשה ולאהרן 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם'. כל מפרשי התורה , וכל מי שקורא בה ולומדה בעיון מתקשה ותמה: מהו החטא המחייב עונש נורא כל כך. ודאי מכירות אתן מכירות פירושים שונים, שנזכיר את קצתם בקצרה:

רש"י, ובעקבותיו רבים, הסבירו שמשה שינה מן הציווי: משה נצטווה לדבר אל הסלע ולא להכותו. הנס מרשים יותר כאשר הוא שנעשה בדיבור ולא בהכאה פיזית. לו היה משה מדבר אל הסלע היו ישראל לומדים מכך לציית לדיבורו של משה.

יש הרואים פגם בדברי משה 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' – נוציא ולא (ה') יוציא! בכך העביר משה את נקודת הכובד של פניית העם מה' אליו, ונתן את התחושה שהדברים מרוכזים בו והוא כביכול נותן המענה.

הרמב"ם רואה בכעס את חטאו הגדול של משה- "שמעו נא המורים". בעיני הכעס הוא מן המידות הפחותות המונעות את הנבואה. אחרים קושרים את עונשו של משה לקשר בין המנהיג לעמו. כיון שדור המדבר לא זכה להכנס לארץ, אף משה אינו יכול להכנס. כישלון הדור הוא כשלון המנהיג.

הצעות רבות נוספות הוצעו, אך כפי שכתב ה'אור החיים', ר' חיים בן עטר 'הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים  אותנו ידי חובת האמת'. ואכן, דעתנו לא נחה! הרי התורה מזכירה את סיבת אי-כניסתם של משה ואהרון לארץ מספר פעמים בביטויים חריפים ביותר! מלבד הביטוי 'לא האמנתם בי'  בפרשתנו, בדברים נאמר (לב נא): 'על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל … על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל". אלו הם ביטויים חריפים וקשים ביחס למי שנאמר עליו מפי ה' : 'בכל ביתי נאמן הוא', 'ולא קם נביא עוד בישראל אשר ידעו ה' פנים אל פנים'.

מה משותף לשתי הפרשות הסמוכות בפרשתנו? נראה לי שעצם הדיון וההתעמקות, המלווה באי ודאות האם אכן הגענו להבנה אמיתית של הדברים, הם עיקר הרוח העולה מפרשות אלו. בפרשת פרה אדומה ובסיפור מי מריבה ונושאים שאלות קשות, שאיננו מגיעים לחקר פשרם ואמיתם. בחיינו ובלימודנו אנו עומדים מול שאלות קשות מעין אלו. שבחה של אי הודאות הוא בחיפוש המתמיד והעיסוק המתמיד אחר עומקם של דברי התורה, גם אם לא נדע אם הגענו לעומק אמיתתם; בקשת האמת היא החובה הדתית.