על קהלת ועלינו

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים"

מלך בירושלים. בירושלים מצא קהלת, או לפחות חיפש את האמצע שבין הניגודים היסודיים: טוב / רע, צדיק/רשע, חכם/כסיל, אדם/בהמה, גבר/אשה, סבל/שמחה, חכמה/סכלות, כעס/נחת, ארץ/שמים, אור/חושך ועוד ועוד.

מהות הספר היא אודות היכולת להחזיק את הקצוות יחד, לעתים בסתירה, ויכולת זאת נעוצה בנקודת המשקל שיצר בספר, משהו באמצע שמאפשר את התנועה המתמדת בין הקצוות, את הדבר והיפוכו, נקודת משען שעליה ניתן להניח את החשבון, למצוא בה את היתרון..

מה היא אותה נקודה? האם יש נקודה אחת? אולי יותר מאחת?

 

קהלת הוא סיפור חייו של אדם "מה יתרון לאדם", "כי זה כל האדם" – קהל האדם, מקהלת האדם, ריבוי הקולות של האדם. קהלת הוא האדם והוא גם הספר על האדם, ולעתים הוא אדם-אשה: "אמרה קהלת". לא איש אחד הוא הסופר, אלא הספר הוא מקהלת הקולות – הספר והסופר אחד הם, הסופר והקולות והכתב, השאלה והמענה כל אלו הם "קהלת". קהל, קול, קהילה, מקהלה.

 

לעתים המבט בספר הוא מן הצד, חוקר ובודק, ולעתים הוא מעומק הלב: "אמרתי אני בלבי", הוא המשורר, הוא אוסף את מקורותיו, הוא מנסח דברים בדרכו, הוא קולם של רבים והוא המענה להם

כפי שכותב זלי גורביץ בספרו הנפלא: "חשבונו של קהלת":

קהלת הוא משורר, קוסם, מלחש מילים, הוא נואם ורוקד שר ומצייר, מילותיו מתעלות על ידי מצלולים מדויקים ופרועים, עם רגישות עילאית להברה, לצירוף לנימה. הפסוק נוקב, היופי משכר וגם כואב, והשאלה נפערת.

 

והשאלה הגדולה היא: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שהוא עמל תחת השמש".

אחד המענים הוא:

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".- לא המעשה כשלעצמו הוא בעל המשמעות, אלא התזמון הנכון שלו.

מיד אחרי פסוק זה מופיעה רשימה של ניגודים. המעשים מועמדים בשני טורים עם רווח ביניהם, והכל קיים יכול להיות קיים באדם, גם הניגודים, אבל עת לזה ועת לזה.

המתח בין הניגודים נפתר כשמוטיב הזמן נכנס. כלומר: התזמון הנכון.

ועדיין נשארת השאלה – מה פירוש הביטוי "לכל זמן".

"לכל זמן" אומר – הכל זמני. לא ניתן לתאר משהו ללא זמניותו. וחייו של האדם הם זמניים. אבל אין דבר בארץ שאינו תלוי בזמן. היות אדם פירושו היות בזמן. אנו חיים במתח בין רצון לנצחיות, לבין ההכרה בקוצר החיים.

ואולי יש בפסוקים גם המלצה ברוח טובה – תן לכל דבר את זמנו: "עת לזה ועת לזה" – תן לזמן לעשות את שלו, ותן לדברים השונים את זמנם.

ואפשרות של משמעות נוספת – יש דברים שעוד לא הגיע זמנם. יש התפתחויות עתידיות שעוד לא קרו, ומאידך יש התפתחויות שהגיע זמנן, וצריך לקיימן עכשיו.

 

הרשימה הזאת מסתיימת בפסוק מורכב ומקסים – מפניני הלשון והחוכמה המצויים בספר:

"את הכל עשה יפה בעתו גם את העלם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף".

"את הכל עשה יפה בעתו" זאת התחושה של פרק א', של עולם מסודר ומאוזן: "כל הנחלים הולכים אל הים… וזרח השמש ובא השמש…"

אך מה "יפה"? הכל? האמנם?

אכן, יש בקהלת גם "טוב" – "טוב לעינים לראות את השמש", "טובים השנים מן האחד", "טוב שם משמן טוב", "הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו",  וגם "טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה"…  אך מנגד קהלת מרבה בתיאור הרע שבעולם, שהוא העיוות שאינו תלוי במידות טובות ובבחירות מוסריות –גורל הצדיק, החכם ועוד, וזאת תוצאת הגילוי הנורא ש"מקרה אחד לכל" לצדיק ולרשע, וש"מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".

ואולי "את הכל עשה יפה בעתו" – אולי היופי הוא בעצם המעשה, אולי זאת מהות הבריאה, שהאדם יכול לקלוט אותה ואת נצחיותה, לחוש את מעגלי הקיום האינסופיים, כפי שמתוארת הבריאה בפרק א', את כל שמעבר לו, להכיר בכך, למרות שהאדם עצמו הוא זמני כל כך, וזמנו ליניארי, עם תחילה וסוף. "כי לא ידע האדם את עתו…!!"

ובהמשך הפסוק אומר קהלת –  "גם את העולם נתן בלבם". אמנם הדבר אינו מובן "מבלי אשר לא ימצא האדם" – אדם לא יוכל למצוא את הסדר השיטה האיזון הדבר הנכון, אבל יש בו הרצון לחפש, למצוא לעשות. יש בנו תאוות נצחיות, רצון למוחלטות, לידיעה ודאית אודות המעשה הנכון – "את העולם נתן בלבם" – החיפוש האנושי, הענין שנתן בלבנו, הנסיון, חיפוש הערך, חיפוש היתרון, הם חלק מהיותנו, עם הידיעה "מבלי אשר לא"…

רש"י הופך את אי המציאה לחלק מהסדר והיופי של הבריאה האלוקית, וקורא את הכתיב החסר: "העלם" כ"העלם" – לשון העלמה, שאם ידע האדם יום מיתתו קרוב לא יבנה בית ולא ייטע כרם, לכך הוא אומר שהכול עשה בעתו, זה שיש עת למיתה דבר יפה הוא שסמוך האדם לומר שמא עדין עת מיתתי רחוק, ובונה בית ונוטע כרם, וזו יפה שנעלם מן הבריות.

 

כאן מקומה של הרוח. וגגם על כך תוהה קהלת: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"… הרוח היא יתרון וחסרון בעת ובעונה אחת. היתרון הוא שהיא כל כך אדירה שאי אפשר לתפוס אותה, והחסרון הוא – שעל כן האדם הוא בחסרון מתמיד. שואף אל הידיעה שהוא יודע שלא ישיגה.

זה הוא ההבל. הוא גם כלום וגם ההבל הוא כלי הדיבור, כלי ההתמלאות, כלי הנשימה, והוא גם שאיפה שהופכת לנשיפה, להתרוקנות שמאפשרת התמלאות נוספת.

כמו שכותב זלי גורביץ – "ללמוד קהלת זה ללמוד לנשום"…

אם כך, כיצד נדע מה הוא המעשה הנכון?

מה יש לעשות בכלל? האם לתת לעולם לנהוג כמנהגו כי "את הכל עשה יפה בעתו" או נהיה כקהלת שמתאר את חייו כפעילות נמרצת: "הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים… "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה, כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי"…

ומאידך – "ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש"… "מה יתרון"? "אין יתרון" האמנם??

 

"ראיתי את הענין אשר נתן האלוהים לבני האדם לענות בו" – הענין, העיון, זה חלקו של האדם בעולם. רש"י: "לענות בו … ויש לפותרו לשון עיון ומחשבה"

הענין אינו מה שרואים אלא מתוך מה רואים. "החכם עיניו בראשו".

ההיפך מהענין היא האדישות – "כל הדברים יגעים"…

אפשר לראות את העולם כ"הכל כאשר לכל" מקרה אחד לכל, אבל אפשר להבין את הפסוק, כנקודת המבט של האדם על העולם,

כפי שקורא את הדברים שלמה אבן גבירול:

סוד היות כל

למען כל אשר הכל בידו…"

לכל זמן – לאלוקים (שהוא "הכל") זמן, ואנו בזמן חיים אישי בתוך הזמן האינסופי, וזה הוא הענין שעלינו לחפש.

זאת המשמעות.

שייקספיר שם בפי המלט את השאלה: "להיות או לא להיות זאת היא השאלה"

קהלת שואל אחרת – כיצד אפשר להיות כשידוע אי ההיות. כיצד אפשר לפעול בזמן כשידועה מגבלתנו? מה משמעות מעשינו? היש משמעות בכלל?

והאם "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש" ו"יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו"? או שיש ערך למעשים, ליצירה, ויש הערכה ומקום להם ולחידוש עד כדי "כי כבר רצה האלוקים את מעשיך"?

 

אז – ללמוד קהלת זה ללמוד לנשום. לשאול. לברר כיצד נכון לחיות. מה הוא המעשה הנכון ומה הזמן הנכון לעשותו?

האם אנחנו חיים בזמן מעגלי, ואנחנו נקודה קטנה במעגל הזה כאורך חיינו, ואין משמעות לזמן הליניארי האישי שלנו, או שמא יש לראות את המעגליות עם הפוטנציאל הספיראלי שלה, עם האפשרות של התקדמות ליניארית בתוך המעגל הסיבובי של לידה ומוות, של קוצר חייו של האדם?

רש"י טוען שאכן – אי הידיעה בתוך הידיעה של המעגליות מובילה אותנו להתקדמות.

 

זאת אולי המשמעות של "הכל הבל" – ללמוד לנשום. ללמוד לשאוף אל תוכנו את כל הטוב, כדי שלא יהיה עולמנו הבל הבלים, אלא שיהיה מלא ב"ענין אשר נתן האלוהים לבני האדם לענות בו".

הענין הוא – המשמעות, כפי שעוד נחזור לקהלת, "סוף דבר הכל נשמע".

 

קהלת מותיר אותנו בחיפוש. והחיפוש מחבר אותנו אל משמעות נוספת של שמו: "הקהל". הקהל את האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך – חיבור כולם לשמוע את דברי התורה הזאת, אל החגיגה של מחר: סיום התורה והתחלתה מחדש.

בחיפוש הזה היו ותהו ותעו במהלך דורות נשים, שחיפשו את המשמעות ושערי תורה ננעלו בפניהן. זכינו לכך שנפתחו שערי תורה בדורנו, זכינו להיות שותפות למהלך הגדול של הקמת וקיום המדרשה בעין הנצי"ב.

ועל פי קהלת, ערך המעשה נבחן ביחס לשאלת הזמן הראוי, האם "עת לפרוץ את עולם התורה" – האם זה הזמן הנכון למהלך כל כך מהפכני, של כניסת נשים לעולמה של תורה?

על כך השיב הרב קוק, לא בנושא לימוד של נשים, שלא היה חלק מעולם הדיון שלו, אלא בהקשר של דיון היש מקום לחידושי ביקורת המקרא, או שיש לדחותם. הרב קוק רואה בכל יצירה אנושית הזדמנות לעוד התפתחות, ודבריו הם המוטו ומקור שמו של ספרה הגדול והחשוב של תמר רוס: "ארמון התורה ממעל לה"

"ובכלל זה הוא כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואחר כך כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה גם כן".

 

אולי בחיבור לקהלת, אפשר להוסיף את דברי השיר החסידי על יסוד קהלת:

"מה יתרון לאדם תחת השמש? תחת השמש אין יתרון אבל למעלה מן השמש יש יתרון"!

לאמץ נקודת מבט אחרת על התהליכים. נקודת מבט המוארת מכוחה של תורה, המאפשרת לנו לבנות את ארמון התורה מעל לתופעה במקום לדחות, ומתוך כך הדעות מתגלות, ועולם חדש ועצום נפתח לפנינו.

כך קרה עם עולם לימוד התורה של נשים. זה הוא הענין. זאת היא המשמעות.

וכך גם צריך להמשיך ולקרות.

יש עוד דרך ארוכה שבה יש ללכת.

לצערי התנועה היא דחיפה למעגליות. כל הנחלים הולכים אל הים… כל כך הרבה בנות הולכות למדרשות, זאת כבר שגרת החיים, איש לא נאבק נגדה, וגם הלומדות לא נאבקות כדי להשיגה, והיא הפכה להיות לשגרה. מבורכת, כמו גשמים שמוליכים נחלים לים, אבל עדין שגרה.

והתנועה צריכה להיות של בניה, של "הגדלתי מעשי"…

צריך לשאוף ליותר – להרבה יותר לומדות מאוכלוסיות שונות ומגוונות. לשלוח את לחמנו על פני המים "כי ברוב הימים נמצאנו"

צריך לשאוף להרבה יותר נשים תלמידות חכמות שמקדישות זמן ארוך ללימוד, ליצירה בלימוד.

ריבוי נשים פעילות ועושות בחברה, בבתי הכנסת, בחינוך הדור הבא מתוך שוויון מלא, כפי שבודאי יישמע במקומות רבים מספור בקריאות התורה ובשמחת התורה הבאה עלינו.

ריבוי נשים מחוייבות לתורה, מחוייבות לאהבת ה'.

לריבוי נשים פוסקות הלכה.

לבמות רבות בה תשמענה נשים את קול תלמודן.

לדיאלוג בין עולמות לימוד התורה של הגברים והנשים. סביר מאד להניח שהרבה עולמות יתערערו, בין השאר משום שכל עולם הטקסט היהודי נכתב על ידי גברים מנקודת מבטם. הדיאלוג האמיתי יחשוף לעולמות וחשיבה נוספים ואחרים.

וכמובן שיש זיקה ישירה בין אוריינות וידיעה לבין סמכות, וכך צריכים להשתנות גם המבנים החברתיים. נמצאת אתנו כאן בלו גרינברג מקימת בית הדין הבינלאומי להתרת עגונות. ולואי שתשבנה בו ובבתי הדין נשים דיינות.

ובמעבר לכל אלו  – צריך שיתרחש דיון בכל שאלות העומק שמעלה עולמנו המשתנה – משמעותם של היגדים וביטויים בקודקס ההלכתי והמחשבתי שלנו ביחס לנשים, משמעותה של ההדרה של נשים מעמדות השפעה כצו הלכתי, יחס שלילי ומפלה לנשים, ביקורת זו מה מקומה? ולא היא מובילה? ומעבר לאלו – שאלות תיאולוגיות על משמעות "תורה מן השמים" לדורנו.

האתגר של נשים לומדות תורה, האתגר של נשים פמיניסטיות שומרות תורה והלכה, יודעות תורה והלכה, צריך ויכול להצמיח באותה תנועה ספיראלית דיון, שתמר רוס קוראת לו – "סיגול של אינטואיציות מוסריות חדשות", שאולי דיון זה המתקיים במתח שבין סמכות של טקסטים מסדניים לחירות הפרשנות שלהם – כדוגמת: "לכל זמן", "עת לסמכות" ו"עת לפרשנות" – יאפשר להטות את הטקסטים המסורתיים בלי לחתור תחת סמכותם, וההנחה התיאולוגית שביסוד ההתגלות המתמדת והמצטברת המובעת בדברי הרב קוק, יבנה עולם מתוקן יותר בתוך היהדות ומחוצה לה.

 

ונחזור לקהלת:

"סוף דבר הכל נשמע" – ספר קהלת הוא ספר של התלבטות, מתוך הכרת מורכבותו של העולם. התלבטות המבוססת על התבונה וגם על ההכרה שאין  די בחכמה ובתבונה. כי אין תשובות ברורות. האדם נועד להתרוצץ כל חייו בין החלטה ועשיה לבין תהיה על משמעותה.

אם יהיה כגיבורו של קפקא "לפני שער החוק" – ישב כל ימיו לפני שער הכניסה, ישאף להיכנס אבל ילך לעולמו בלי שבא בתוכו. אבל אם נשלח לחמנו על פני המים – נבנה ונעשה נלמד ונלמד, אם נראה חיים עם בני זוגנו אשר אהבנו, אם נאהב את האור המתוק לעינים, בסוף הכל יישמע – הכל יקבל משמעות. אולי רק בסוף, כמו בקהלת, במותו של אדם, אבל משמעות זאת היא חיינו.

כל אדם – איש ואשה העומד מול אלוקים, יש משמעות בעשייתו מעצם היותה מתוך יראת אלוקים ורצון לשמור מצוותיו. "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".