Author Archives: admin

בפרשתנו ארבע תלונות, טענות ושאלות כלפי משה ואהרון. המעניין הוא שתגובתם של משה אהרון והקב"ה לארבע הטענות שונה בתכלית זו מזו.

דתן ואבירם טענו: 'כי תשתרר עלינו גם השתרר' (ט"ז, יג), והם נענשו 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם' (ט"ז, לב). בניגוד גמור לכך, תלונת העם לקראת סוף הסיפור "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?!" (י"ז, כח) אינה זוכה לגערה או לכעס, אלא דווקא לתשובה מבינה: "אתה ובניך אתך … וגם את אחיך מטה לוי … ושמרו את משמרת אהל מועד … וזר לא יקרב אליכם" (י"ח, א-ד) – יוקמו משמרות כהונה ולוויה שימנעו את גישתם של הזרים אל הקודש שלא כראוי וממילא הם לא ייפגעו ולא ימותו. לעומת שתי טענות אלו הזוכות למענה חד משמעי לטובה או לרעה, הרי ששתי תלונות אחרות זוכות למענה מורכב ביותר, מענה שיש בו הוכחות, עונשים ואף אות לדורות. ננסה לברר את משמעות הטענות השונות, ודרכן להבין הן את התגובות השונות, והן לקח לדורות.

מצב קיצוני אחד הוא כאשר יש תלונה חסרת כל בסיס, שכל כולה קנטרנות לשמה, וניסיון לעורר מריבה ללא עילה אמיתית. כזו היא טענתם של דתן ואבירם כנגד מנהיגותו של משה: "כי תשתרר עלינו גם השתרר", שגם העם מבין שהיא שקר ללא רגליים. טענה כזו אין צורך להפריך, אלא רק להעניש בחומרה את המתלוננים.

מן הצד השני, יש מצבים בהם התלונה היא בקשת אמת ברורה וחיפוש אחר פתרון ראוי למציאות קשה. כזו היא טענת העם החושש שמא כל קירבה למשכן תוביל למוות, כפי שהיה עם כל המתלוננים. במקרה זה העם זכאי לתשובה עניינית, ואכן ה' עונה שיש צורך בהצבת משמרות שיימנעו קירבה שאיננה ראוייה.

מצבי הביניים הם המורכבים ביותר. שהרי יש תלונות בעלות פנים כפולות, מן החוץ הן נראות כבקשת האמת הצרופה, אך לפני ולפנים המתלונן פועל מתוך אינטרסים אישיים שאינם ראויים. כזו היא טענתם של מאתיים וחמישים האנשים שטענו טענה שלכאורה מתקבלת מאד על הדעת: 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" (ט"ז, ג). כלפי חוץ זו בקשת שוויון בפני ה', אך מאחורי בקשת השוויון מסתתר רצונם האישי להיות מקטירי קטורת. ממילא יש צורך הן להענישם על כוונתם הנסתרת והחתרנית, והן להוכיח לעם מיהו הראוי להיות שליח ה' להקטרת הקטורת. העונש וההוכחה באין כאחד, שרפתם באש הקטורת היא עונש מחד, והוכחה שהם אינם ראויים להקטרה זו גיסא.

תלונה נוספת הדומה במקצת היא טענת העם כלפי משה ואהרון: "אתם המיתם את עם ה'!" (י"ז, ו). יש אמת רבה בכך, שהרי משה ואהרון הם אלו שהובילו את המהלך שהוביל למיתת 250 מקטירי הקטורת ולמיתת דתן אבירם וכל אשר להם. אולם עם ישראל לא ציין זאת כעובדה, אלא כהאשמה, ובכך חטאם. גם כאן העונש וההוכחה באין כאחד. שהרי בעת המגפה אהרון ניסה בכל כוחו לעצור את העונש בעזרת הקטורת, ובכך הוכח שהמתת העם אינה רצון אישי ואינטרסנטי של אהרון ומשה, אלא רצון ה'.

המציאות המורכבת של מתח בין מנהיג למונהג, ובין מנהיג בפועל לאדם השואף לכס המנהיגות, היא נחלת כל הדורות כולם. ואולי במחלוקתם של קרח ועדתו כנגד משה ואהרון, ניתן למצוא מדדים אחדים שמחדדים את המבט הראוי על מחלוקות מנהיגות.

פרשת חוקת נפתחת ב'חוקת הפרה' – דיניה המפורטים של פרה אדומה, אשר מאפרה מכינים את מי החטאת כדי לטהר את הטמאים בטומאת אבי אבות הטומאה – טומאת מת.

הפרשה מעלה תמיהות רבות, עד שנראה שכל מעשה הפרה האדומה מיוסד על סתירות. אפשר הפרה נועד לטהר, אך הכהן המכין את אפר הפרה – נטמא. בדומה לכך, הכהן המזה את אפר הפרה ומטהר את טמאי המת, נטמא בעצמו מפעולה זו.

אף עצם טומאת מת מגלמת בתוכה ניגוד. העיסוק במת והבאתו לקבורה, נקראים בלשון רבותנו: 'חסד של אמת', ואפילו כהן, שנאסר עליו להטמא, מצווה להיטמא ל'מת מצוה'. ועם זאת, כל המתעסק במת ובקבורתו נטמא, ועליו להיטהר כדי לחזור ולהיות מותר להכנס למקדש ולהקריב את קרבנותיו.

בדברי חז"ל (סנהדרין מ.) נמנית מצות פרה כאחת מן המצוות הראשונות שנצטוינו עליהן במרה, עוד קודם למתן תורה – 'שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו' (שמות, טו כה. ועיינו ברש"י שם.) טעם הדבר ברור – כיון שישראל מצווים 'כמעשה ארץ מצרים אשר יצאתם משם לא תעשו', חשוב לתורה לעקור את פולחן המתים שבארץ מצרים היה מהות הקיום הדתי מן השורש.

טעם כלליזה מתאים מאד למגמת התורה לעקור הידרשות לפולחנים המצויים בסביבתו של עם ישראל ולטהר וליחד את עבודת ה'. למרות זאת, מצות פרה אדמה נמנית על ידי חז"ל כ'"חוקה"  – גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה' (רש"י ראש הפרשה), וזאת בגלל פרטיה הסותרים והבלתי מובנים.

 

בהמשך הפרשה מובא הסיפור הנורא של מי מריבה שבעקבותיו נגזר על משה ואהרון שלא יכניסו את העם לארץ ישראל. כל הקורא פרשהר זו תמה. חטאם של מה ואהרון אינו מפורש כלל; בסיפור עצמו לא נאמר שמשה עשה דבר שלא כפי שנצטווה, ואהרן כלל לא עשה דבר, ואף על פי כן נאמר למשה ולאהרן 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם'. כל מפרשי התורה , וכל מי שקורא בה ולומדה בעיון מתקשה ותמה: מהו החטא המחייב עונש נורא כל כך. ודאי מכירות אתן מכירות פירושים שונים, שנזכיר את קצתם בקצרה:

רש"י, ובעקבותיו רבים, הסבירו שמשה שינה מן הציווי: משה נצטווה לדבר אל הסלע ולא להכותו. הנס מרשים יותר כאשר הוא שנעשה בדיבור ולא בהכאה פיזית. לו היה משה מדבר אל הסלע היו ישראל לומדים מכך לציית לדיבורו של משה.

יש הרואים פגם בדברי משה 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים' – נוציא ולא (ה') יוציא! בכך העביר משה את נקודת הכובד של פניית העם מה' אליו, ונתן את התחושה שהדברים מרוכזים בו והוא כביכול נותן המענה.

הרמב"ם רואה בכעס את חטאו הגדול של משה- "שמעו נא המורים". בעיני הכעס הוא מן המידות הפחותות המונעות את הנבואה. אחרים קושרים את עונשו של משה לקשר בין המנהיג לעמו. כיון שדור המדבר לא זכה להכנס לארץ, אף משה אינו יכול להכנס. כישלון הדור הוא כשלון המנהיג.

הצעות רבות נוספות הוצעו, אך כפי שכתב ה'אור החיים', ר' חיים בן עטר 'הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים  אותנו ידי חובת האמת'. ואכן, דעתנו לא נחה! הרי התורה מזכירה את סיבת אי-כניסתם של משה ואהרון לארץ מספר פעמים בביטויים חריפים ביותר! מלבד הביטוי 'לא האמנתם בי'  בפרשתנו, בדברים נאמר (לב נא): 'על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל … על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל". אלו הם ביטויים חריפים וקשים ביחס למי שנאמר עליו מפי ה' : 'בכל ביתי נאמן הוא', 'ולא קם נביא עוד בישראל אשר ידעו ה' פנים אל פנים'.

 

מה משותף לשתי הפרשות הסמוכות בפרשתנו? נראה לי שעצם הדיון וההתעמקות, המלווה באי ודאות האם אכן הגענו להבנה אמיתית של הדברים, הם עיקר הרוח העולה מפרשות אלו. בפרשת פרה אדומה ובסיפור מי מריבה ונושאים שאלות קשות, שאיננו מגיעים לחקר פשרם ואמיתם. בחיינו ובלימודנו אנו עומדים מול שאלות קשות מעין אלו. שבחה של אי הודאות הוא בחיפוש המתמיד והעיסוק המתמיד אחר עומקם של דברי התורה, גם אם לא נדע אם הגענו לעומק אמיתתם; בקשת האמת היא החובה הדתית.