Author Archives: admin

-שלום

-שלום

-נחשון?

-כן

-אני יהודה וזה מאיר. אנחנו מהצוות החוקר של מבצע ים סוף. יש לנו עדות של אחד שהיה שם. רצינו שגם אתה תחתום עליה.

-תיכנסו בבקשה.

-מאיר, תקרא לנו בבקשה.

 

"המצרים מאחור. אנחנו באמצע. כל אוגדה רצתה לרדת קודם. מפקדי האוגדות התחילו לריב אחד עם השני. באמצע הריב קפץ בנימין עם הכח שלו וירד ראשון.  ואז כל האוגדה של יהודה התחילה לרגום אותו."

 

-הנה כאן. תחתום בבקשה.

-לא חותם.

-למה?

-זה לא מה שקרה.

 

אתם רוצים לדעת באמת מה קרה? שבו. אני אספר לכם. זה סיפור ארוך. תשתו קפה?

 

ממצרים יצאנו בלילה. כמו גנבים. והיה שקט כזה באויר. שקט מוזר כאילו כל העולם מת. ביום הראשון כבר נסענו. אני זוכר מסע לסוכות ולאיתם ואני זוכר שחנינו על הים. ואז ראינו אותם.

מקצה המחנה עלתה הצעקה: מצרים.

 

אני זוכר שהבטתי אחורה וראיתי אותם. המוני דיוויזיות ערוכות למלחמה. צהלת סוסי הקרב שרקה באזני וקולות של צחצוחי כלי קרב קרבים.  מצרים.

אני לא יודע מה זה אומר בשבילכם אבל בשבילנו לראות שם את מצרים קרבים אלינו לקרב אחרי שכבר חשבנו שיצאנו מן התופת הזו זה היה כמו… כמו להסתכל למוות בעיניים והפעם מתוך ידיעה שזה סופי.

ולפנינו רק הים.

 

הצעקה עברה את המחנה כולו. מאז ימי השיעבוד לא צעקנו ככה. צעקה שקרעה את הלב. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות. אני גם לא יודע אבל נדמה לי ש"קורעת שערי שמיים" יהיה מונח שאפשר בזהירות לנסות להשתמש בו. אנשים הלכו למשה והתחילו לצעוק עליו: "בשביל זה הוצאת אותנו משם? בשביל המוות האכזרי הזה במדבר?" אבל משה הביט בהם במבט הבוטח שלו ואמר: "היה לא תהיה. אף עברי  לא ימות כאן. ה' הבטיח לי. אני מאמין לו. עוד יקרה לנו נס." ומשה הסתגר באוהל שלו וקולות של תפילה עלו משם.

באמת שלא ידענו מה לעשות.

 

אנשים התחילו להגיד שאין ברירה ומבין שתי צורת המוות שעומדות לפנינו כבר עדיף לטבוע בים מאשר ליפול קרבן לחרבות מצרים.

והיו את אלו שקיוו לנס. שברגע האחרון עוד יבוא ברק משמיים ויכה את המצרים. כמו שהיה כשהיינו שם.

אני זוכר אותם עומדים באכסטזה כמעט דתית וצועקים : נס! נס! נס! היה להם בעיניים מבט חצי מטורף.

וכשמשה לא יצא אנשים התחילו להגיד שאם תפילה לא נענית סימן שלא התפללת מספיק ולכן הוא שם. מתפלל. שוב. ושוב ושוב.

 

ואז מפקד אוגדת אפרים צעק למפקד בנימין: "קדימה רדו אתם. אתם הקטנים." ובנימין צעק עליו: "רד אתה. יש לי כאן לפחות חמישים מיניקות ופעוטות בלי סוף."

ואני זוכר שהסתכלתי עליהם באותו רגע. על המפקדים שמנסים להחליט מי ימות קודם בטביעה. ועל הקהל המשולהב שצועק נס ועל האוהל של משה שלא מפסיק להתפלל עד הרגע האחרון ופתאום הבנתי מה הפתרון שיתאים לכולם.

-כן?

-קפצתי.

קפצתי למים הסוערים שהקיפו אותי והרימו אותי והורידו אותי אל המעמקים. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי וצעקתי הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:

יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי:

 

ואז פתאום זה קרה.

-מה?

-הים. הוא התחיל לרעוש ולגעוש ורוח קדים מנשבת. הרגשתי אותה בכפות הרגליים שלי. אני אומר לכם. הרגשתי את הים נקרע.

אתם מבינים? באמת קרה לנו נס. באמת התפילות עזרו. באמת היה צריך שמישהו ייפול למים. אבל רק עכשיו אני באמת מתחיל להבין את מה שהיה כל כך ברור לי באותו רגע. הבנתי למה אנשים מדברים על "קשה כקריעת ים סוף" למה שלאלוקים יהיה קשה משהו? הוא הרי כל יכול.

-אז מה התשובה שלך?

-שגם אם אלוקים נורא רוצה וגם אם נצעק אליו את כל התפילות שום דבר לא יצליח אם לא נזיז את עצמנו ונכניס רגל אחת או אפילו את כל הגוף לתוך המים הקרים.

 

-עכשיו תראו לי איפה אני חותם?

-כאן.

-תודה.

-תודה לך בשם הדורות הבאים.

-נו, מאיר? מה אתה אומר?

-איזה סיפור. תגיד, הוא אמיתי?

-כן. הנה. נחשון בן עמינדב. מחותן עם אהרון הכהן.

-קצת הזוי. לא?

-כן.

-אתה יודע שהם יעלו אותנו לשימוע על זה. אף אחד לא יאמין לנו. הם יחשבו שהמצאנו אותו. יפתחו לנו בכתובים. יגידו: תראו לנו.. שימו אצבע. תראו לנו רמז שזה קרה. מה נגיד?

-נגיד שהפקודה ניתנה מגבוה.

-מה זאת אומרת?

-אל תדאג. יש לי רעיון.

 

"ויאמר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

לפני הכל הייתי שם. ה' קנני ראשית דרכו. בטרם הרים ונחלים נוצרו. לא גוף הייתי. רק רעיון. נפלאה ונשגבה מכל. והוא, כאדריכל המביט בתכניותיו, הביט בי וברא את העולם.

בטרם כל יציר נברא הייתי יושבת בחיקו ומשתעשעת

וכל כמה דורות היו יחידים שהביטו בעולם וזיהו את פניי. רובם לא ראו אותי ברור. חלקם זיהו בעצים ובאבנים את התגים והכתרים שלי. אבל אפילו מי שראה נכונה את אותיותיי לא ידע לצרפן למילים הנכונות.

ואז בא אותו היום. היום המופלא בו עמדתי לרדת. לגלות שעשועי לבני אדם. להיחשף כולי במלוא תפארתי לפני עם שלם. לבוא עימם בברית.

וכשנכנסתי אל החופה אחוזה בידו של שושביני מצאתי את חתני מוטל מת.

 

פחד.

פחד מוות. זה מה שהרגשתי.

בהתחלה משה בא ואמר שאלוקים ביקש שהנשים ישמעו ראשונות.

פחדתי. לא ידעתי מה הם הולכים להגיד לנו שם. ומה פתאום הנשים ראשונות? אי אפשר שמשה יגיד לגברים והם כבר יגידו לנו?

 

אבל משה צחק ואמר שכבר ניסו את זה בגן עדן. וזה לא הלך. ואם הנשים לא ישמעו את זה ישירות כמו הגברים הן יתחילו לסבך את העסק ולהקשיב לנחשים.

אחר כך כשהגברים שמעו שמשה הולך לקבל תורה ולהביא אותה אלינו הם אמרו: "בשום פנים ואופן. אנחנו רוצים לשמוע בצורה ישירה לא דרך פרגוד ומתווך."

ואני חשבתי לעצמי שבטח משה יגיד שאי אפשר.

אבל משה הלך לאלוקים וחזר ואמר שזה בדיוק מה שיקרה.

אלוקים יבוא וידבר עם כולנו. ככה בלי מתווכים.

ואני לחשתי ככה בשקט שאף אחד לא ישמע: "למה הגברים היו צריכים לגרור גם אותנו לסיפור הזה ואני בטח אמות שם מפחד."

 

אחר כך משה הודיע שבהר נעמוד בנפרד. גברים בצד אחד ונשים בצד שני. ואם כבר נפרדים אז עדיף לעשות את זה כבר שלושה ימים קודם.

ואני אמרתי לעצמי שעכשיו לא יהיה לי אפילו את מי לחבק כשהפחד הזה יטפס לי בגרון ויגרה אותו.

אולי הייתי קצת היסטרית. אני חושבת שראו את זה עליי. כי אני זוכרת שמרים ניגשה אליי ולחצה לי את היד חזק ואמרה לי: "עטרה בת הימן, את יכולה לשמוע את קול ה' בדיוק כמו כולנו. את לא צריכה לקבל את הקול דרך בעלך. את יכולה לבד."

 

וכמה שאני אוהבת את מרים וחושבת שהיא באמת אישה גדולה, הפעם חשבתי שהיא טועה. ואני מכירה את עצמי וידעתי שעוד הרבה לפני שאלוקים יתחיל לדבר אני אמות מפחד.

שלושה ימים נשבו רוחות עזות וביום השלישי בבוקר פתאום נפל שקט. ולפתע החלו להישמע בתוך ראשי קולות. וברקים חזקים הקיפו את כל המחנה. הבטתי אל ההר כמהופנטת. על ראשו ירד ענן גדול וכבד וקול שופר החריד את נשמתי. לרגע חשבתי שליבי החרד בודה לו מראות שווא אולם כשהבטתי סביבי ראיתי את המחנה כולו מלא חרדה.

איש לא יצא אל עבר ההר. לא גבר ולא אישה.

משה הגיע במרוצה והחל לפייס אותנו בדיבורים רכים. אט אט קרבנו אל ההר.

עשן עלה מן ההר כעשן הכבשן ונדמה היה כאילו כל ההר עומד בעוד רגע להתפרק ולקבור אותנו חיים תחתיו.

 

ואז נשמע קולו של אלוקים.

בתוך ראשי שמעתי אותו. מתוך הפחד הגדול חיבקתי את ילדי הקט שעמד לצידי. גם פניו ענו בו ששמע את הקול. וידעתי שעם כל הפחד הזה, טוב ששמעתי את הקול. כי את הצליל הזה אשיר לילדיי טרם ישכבו לישון. כי זה הקול שינחה את חיי מעתה ועד עולם. ולולי הייתי שומעת את הקול המתהלך בגן לרוח היום לא הייתי יודעת להמשיך בחיי בקריאת "אייכּה"

 

פחד אמרתי?

יראה.

יראת אלוקים.

 

ונפשי יצאה בדברו.

 

בתוך חופתי היה חתני מוטל מת. גופות גופות היו מונחים שם. נפשם יצאה בדברו.

ושורות של מלאכים באו וגיפפו אותם ונישקו אותם וללא הועיל.

עד שבאתי לפניו ואמרתי: "ביום שאתה מכניסני לחופה אתה הורג בניך?"

 

מייד חזרה נשמתן

תורת ה' תמימה משיבת נפש.

 

אחר כך גם הגברים הבינו מה שאני הבנתי בהתחלה. אחר כך הם באו למשה ואמרו לו דבר אתה עימנו ונשמעה. כי כשא-הים מדבר אנחנו מתים.

 

וא-הים? הוא לא ידע שאנחנו כאלו? הוא לא ידע שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בקול הנורא?

ואם ידע, למה הסכים לבקשה?

כנראה שרק מי ששמעו את הקול המפורש לא יוכלו להצטדק בשעה שימירו כבודו בתבנית שור אוכל עשב.

כשהבוס קרא לי אל משרדו הייתה בקולו תערובת של עצבות וחגיגיות. ובגופי נבטה עצבנות שגירתה את חלל הקיבה וגלשה אל ירכיי.

"שב" הוא אמר.

ניחוח הקפה השחור שעלה מהספל על שולחנו גירה את ריריות האף שלי ובחילה קלה עלתה בי.

"כמה זמן אתה כבר עובד אצלנו?" הוא שאל.

"שש שנים." עניתי מייד.

שש שנים.

המילים פרצו מגרוני עוד לפני שהספיקו לחלחל את התודעה. שש שנים.

"ואתה מכיר את התקנות החדשות?"

עוד לפני ששאל ירדו שש השנים אל קרקעית מוחי וצרבו בו חותם.

"התקנות החדשות"

הנהנתי בחיוב. בולע רוק, מנסה להרטיב את לועי היבש.

 

הבוס דחף את קופסת ממחטות הנייר שעמדה על שולחנו לעברי. לקחתי ממחטת נייר ומחיתי את הזיעה שהחלה לבצבץ על מצחי.

"אתה אוהב לעבוד כאן?" הוא שאל.

אוהב? חשבתי לעצמי. אהבה היא מילה כל כך גדולה.

הבוס נחמד אלי. גם כשהוא צועק, אני מנחם את עצמי שהוא פשוט חם מזג. מעולם לא גרע ממשכורתי. גם כשהקדחתי את תבשילו. תמיד השתדל למלא את צרכיי. כל התנאים הסוציאליים. כל מה שביקשתי, תמיד טרח להעביר את הדברים בצינורות המקובלים.

 

גם אשתו נחמדה. לפעמים היא באה למשרד ומפטפטת איתי. ויש להם ילדים חמודים. והכי אני אוהב את הכלב הדלמטי שלהם. איך שהוא מרחרח לי את היד ואז נותן לי ללטף אותו.

וחוץ מזה, מה כבר מחכה לי בחוץ? האם החופש יביא לי אהבה כמו זו?

מה כבר מחכה לי בחוץ?

"כן. אוהב." אמרתי.

"אם כך, אמר הבוס "אין ברירה." הזיעה בכף ידי הפכה את ממחטת הנייר לעיסה דביקה.

 

"יש כמובן העניין הטקסי" אמר הבוס בהתנצלות מסוימת.

הוא ניגש אל הארון הגדול שעמד בקיר המזרחי. פתח את דלתותיו והוציא משם שק יוטה פשוט.

אהה. ליבי. ליבי. הלב, שידע מה בשק, פעם בפרעות. הבוס פתח את השק ושוליו שנפלו גילו לעיני את המכשיר.

"המרצע" אמרתי.

"המרצע" חזר הבוס אחרי.

לפתע, אינני מבין מה היה לי, כאילו אחר דיבר מגרוני. "אני יכול לחשוב על זה יום יומיים?" אמרתי.

 

הבוס לא נראה מופתע. "כן ודאי הוא אמר. קח לך שבוע. אפשר לקיים את הטקס בשבוע הבא."

הוא ליווה אותי החוצה ובדלת לחש: "אני מבין. זה קשה. זו לא רק הטלת המום באוזן. זו הידיעה שזהו צעד שאין ממנו חזרה. זו נטילת האחריות שבהחלטה. זה טוב שבחרת לחשוב על זה. רק אל תשכח. אנחנו כאן אוהבים אותך. והאנשים החופשיים לא תמיד מאושרים."

 

עוד באותו היום הלכתי ללשכה.

 

קיר לבן עליו תלויות בגדול התקנות החדשות ושני ספסלי עץ קיבלו את פני. על אחד מהם ישב גבר שנראה כבן חמישים.

"שש שנים" הצגתי את עצמי.

"עשרים וחמש" הוא ענה לי.

"עשרים וחמש?" שאלתי. "לפני שהתקנות החדשות נכנסו לתוקפן."

האיש הנהן בחיוב ובהה באויר במבט אטום.

 

"מרגש" אמרתי. "חיים חדשים. מעניין לאן יכוונו אותנו. שש שנים לא חשבתי בכלל על מה שיש בחוץ. הייתה איזו מין נוחות כזו בלהיות עבדו של אחר. לא לדאוג לפרנסתי. אבל כנראה שבאמת כבר הגיע הזמן לחיות את חיי שלי. בן חורין."

 

"בן חורין" גילגלתי את המילה על שפתיי. "בן חורין" שפתיי נתעגלו בהברת החרות וחשתי ביניהן במשב קל של רוח. הבטתי בדלת הסגורה מתוך ציפיה.

לפתע פנה אליי האיש לצידי: "היה לי טוב שם."

"כן." עניתי. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.

"לא היה קל" הוא המשיך. "עבדתי כמו חמור. בוקר וערב שרתתי אותם. את כל המאווים המוזרים שלהם מילאתי בלי לומר מילה. אבל מאז שקנו אותי ועד היום ידעתי בכל ערב שמחר תחכה לי ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. היה לי מקום להניח את ראשי בכל לילה. הם נתנו לי אישה ונולדו לי ילדים.

כשנמכרתי זה היה אחרי שפרצתי לבית וגנבתי רכוש רב. אחרי שמכרתי את הרכוש ובזבזתי את הכסף נתפסתי ולא היה לי כסף להחזיר. בית הדין מכר אותי לעבד. עבד עולם. וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. סוף סוף היה לי בטחון. היה לי אוכל וודאות בחיים. בלי הספק הזה של בן החורין.

ואז הגיעו התקנות החדשות. והרסו לי את החיים"

 

שנינו הסבנו פנינו אל הכתובת על הקיר לפנינו:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: … וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-להִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

"אז למה אתה כאן?" שאלתי.

"איזו ברירה הייתה לי?" הוא שאל. "להרצע? להטיל מום בעצמי?. מכשיר איום ומפחיד. "

"בן חורין" הוא אמר בבוז. "מי בכלל רוצה להיות בן חורין. תן לי את  העבודה הקשה ואת הידיעה הברורה של מה בדיוק מצפה לי בכל בוקר. וקח לך את הספקות וחוסר הידיעה של בן החורין. חיים של פחד וחרדה. של ציפייה לישועה ושל תפילה. ארורות התקנות החדשות שהרסו את חיי. וארור נותנן"

 

באותו הרגע בו יצאה הקללה מפיו יצאו מהדלת שני אנשים בחליפות לבנות. אחזו באיש ולקחו אותו משם.

ואני ידעתי שאנחנו איבדנו אותו.

עוד לפני שהומת בכיכר העיר כעונשו של מגדף.

אנחנו איבדנו אותו ואת נשמת בן החורין שלו ברגע שאפשרנו לו את חיי העבדות הממושכים הללו.

כי התקנות החדשות לא נועדו רק לזכויות סוציאליות או להסדר יחסי עבודה תקינים.

הן נועדו להגן על נשמתו של בן החורין.

עבד ה' הוא לבדו חופשי.

קודש הקודשים נחשב למקום המקודש ביותר בעולמה של היהדות והתורה.

המקום שבו הזמני נפגש עם הנצח. המקום שבו האדם עובד את אלוהיו וזוכה להתגלותו.

מהי משמעותו של מקום ייחודי זה?

האובייקט המרכזי המצוי במקום קטן מימדים זה הוא ארון העדות, הכפורת שעליו ושני הכרובים המסוככים בכנפיהם מלמעלה.

מהי המשמעות הסימבולית של החפץ הזה ושל החלקים המרכיבים אותו?

על הכרובים נאמר בתורה: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".

מיהם הישויות הללו המפנים מבט זה לזה?

בחז"ל אנו מוצאים נטייה להעניק לדמויות הללו אופי אנושי. וזאת – בשתי צורות שונות.

במקום אחד טוענים חז"ל ששני הכרובים הללו אינם אלא איש ואישה המצויים בעיצומו של מעשה האהבה:

"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד ע"א).

החיבור בין איש לאישה הוא גם הסמל והמשל ליחסי האדם והקב"ה, אך הוא גם המובן היסודי ביותר לבריאתו של האדם בצלם אלוקים. החיבור בין איש לאישה הוא שמאפשר את יצירתם של חיים חדשים, וזוהי הפעולה העמוקה ביותר שבה מיתדמה האדם לבוראו – ביכולת להביא חיים חדשים לעולם.

במקום אחר, מדמים חז"ל את הכרובים דווקא לילדים צעירים:

"ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא. שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה אביי אלא מעתה דכתיב (יחזקאל י, יד): "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" – היינו כרוב, היינו אדם?

אפי רברבי ואפי זוטרא" (בבלי סוכה ה, ע"ב).

אני רוצה להתעכב מעט על הפירוש הזה. דומני שפירוש זה מציע נתיב מאוד מיוחד לביאור משמעותו של הסמל המקודש.

הפסוק מתאר שפני הכרובים מופנים זה לזה, אך כמו כן הם מופנים גם למטה לכיוון הכפורת. ומה נמצא שם? לוחות העדות. הטקסט של ההתגלות.

למעשה, סמל זה מקפל בתוכו תמונה של… חברותא! מפגש של פנים בפנים של אדם ואדם, כשביניהם נמצא טקסט משותף, שפניהם מופנות גם אליו.

אך לצד שני הפירושים הללו, אני מבקש להציע שני פירושים נוספים, שמשתלבים היטב במגמת הפרשנות החזלי"ת, שמבקשת להדגיש את המימד האנושי של הכרובים ומשמעותם.

הכיוון הראשון, קשור בביטוי שבו משתמשת התורה בתארה את הכרובים: 'איש אל אחיו'. מה משמעותו של ביטוי זה?

לדברים אלו יש לצרף מימד נוסף. מעל הכפורת היו הכרובים. ומתחת לכפורת שכנו לוחות העדות.

לוחות העדות מכילות את עשרת הדיברות.

דיברות אלו מכילות בעיקר איסורים ומצוות לא תעשה, והן כוללות אך ורק שתי מצוות עשה: מצוות השבת ומצוות כיבוד אב ואם.

מהותן של שתי המצוות הללו היא היכולת לראות את האחר ולהיות רגיש אליו.

מצוות השבת מתמקדת באחר החלש והרחוק ביותר: העבד והשפחה. מטרת השבת העיקרית היא לאפשר את מנוחתם של אלו, ובכך לבטא את היחס האנושי שלנו כלפיהן.

ואילו המצווה האחרת עוסקת ביחס הראוי להוריך. לאלו שהביאוך לעולם, ולאלו שמהווים את הדמויות המרכזיות והראשוניות ביותר בחייו של כל אדם.

ליבתם של עשרת הדיברות אם כך, היא בדיוק המסר שמקופל גם בכרובים: מבט פנים אל פנים. היכולת של האדם לצאת מחוץ לעצמו ולראות את האחר בעולמו. הן את האחר הקרוב, הן את האחר הרחוק, והן את כל האחרים שבאמצע.

הסמל של הכרובים הוא סמל רב עוצמה. הוא מקפל בתוכו את החשיבות העליונה שמייחסת התורה לאחווה אנושית ולקירבה אנושית.

הן אם מדובר באהבה שבין איש לאישה; בחיבור בין שני אנשים למטרה של לימוד והתעלות רוחנית; ברעיון של שותפות עמוקה ואחווה בין אחים, במקום מציאות של קנאה ותחרות; ביחס ראוי ומכבד להוריך; וכן ביחס של חמלה ואמפתיה אנושית כלפי המעגלים החלשים ביותר בחברה.

זהו קודש הקודשים. וזהו הבסיס החיוני לחיים שיש בהם גם אפשרות לעמידה של האדם מול אלוהיו. רגישות אנושית היא המפתח ההכרחי לחיים שיש בהם מקום להתגלות ולעמידה לפני א-לוהים. וההתגלות עצמה משיבה את האדם לעולמו שלו וליחסים שלו עם סביבתו האנושית. זהו מעגל הקדושה של היהדות: עמידה לפני אלוהים שמבוססת על מוסריות אנושית, וגם מזינה ומעשירה אותה.

זהו הסוד הגדול שטמון בקודש הקדשים, ובסמל המכונן של היהדות.

וכל התורה כולה – פירושא הוא, זיל גמור.

אני לא מבין למי אכפת רוחב המרצפות במבואה וגוון המרצפות בסלון!"

הבן של השכנים התחתן ועכשיו הוא בונה בית. אתה יושב אצלם בסלון. מקשיב בחצי אוזן לתיאורי הבניה המדוקדקים. הם פורשים את התכניות של הקבלן, ושל המעצב ומספרים על דרכי התאורה ועל הכלים שיעמדו בכל חדר. ואתה מקשיב ומת משעמום.

"את מי זה מעניין בכלל?" תשאל אותי אחר כך  "כל הפרטים הקטנים הללו. המידות המדויקות של הרהיטים. החומרים מהם עשויים הקירות. וכל העיטורים של השולחן והמנורה. עמודי החצר המחושקים כסף. וחוץ מזה, כל ההתעסקות הזו בחומרנות" אתה אומר "כל כך לא רוחני."

והם? מסתכלים זה בזו במבט מאוהב. מפייסים זה את זו על ההשקעה הכספית ולפעמים כשהיא מביטה בו במבט מבולבל. מסיטה עיניה מהתכניות אל פניו. הוא עונה למבט השואל על פניה: "את לא מבינה? זה די פשוט. בדיוק כמו שהראיתי לך בהר."

ואני יודעת שהם בונים להם בית. משכן לאהבתם. ואני רואה בעיניה איך היא מצפה שהוא יחזור באוזניה על תיאורי הכלים שהם יכניסו לכל חדר.  והוא מספר לה על השולחן ועל אורכו ורוחבו ועל עיטוריו. ועל הלחם המופלא שיוגש עליו תמיד. ברכת שמיים. ועל כל כלי השולחן הזהובים, הקערות והכפות הקשוות והמנקיות. והיא מחייכת בחיבה. ועל מנורת המאור הוא מספר, המנורה שתאיר כאור שבעת הימים. על גביעיה המשוקדים, על כפתוריה ופרחיה. והיא תטיל אורה בכל חדרי הבית. והיא תפיץ אור יקרות גם אל החוץ. ברכות אלוה מעל. והוא מסביר בהתלהבות כיצד תהיה עשויה, מקשה אחת. "כמו שהראיתי לך בהר" הוא אומר. כמו בהר.

ועל ארון הברית הוא מספר. ועל בדי עצי שיטים אשר יותנו בטבעות לנשֹיאה.

ועל הפרוכת אשר תסתיר מעין כל את קודש הקודשים הפרטי שלהם. תכלת וארגמן מעשה חושב.

ושם, בקודש הקדשים שלהם – שני ילדים, צעצועים מעל הארון. שם יוועד אליה. שם ידבר עימה כפי שאינו מדבר עם איש. שם יראה לה את אהבתו.

כמו בהר.

כי שם בהר נועד לה בראשונה. ושם דיבר את אהבתו. ושם נשבע לה וסיפר לה הכל. ושם לראשונה סיפר לה על תבנית ביתו. ועל מראה מקדש אהבתו. והוא נשבע לה שם שהיא שלו ובקניין תורת אמת קידש אותה. ולקחה לו לאישה והביאה אל ביתו. "עשי לי מקדש" אמר לה. "ושכנתי בתוכך."

והיא ענתה אעשה ואשמע.

ואתה?

אתה יושב בבית הכנסת. מקשיב לפרשה. הופך את הדפים לראות מתי זה כבר נגמר.  מחניק פיהוק אולי.

מתי תלמד לקרוא ולהקשיב, כיצד מבין כתלי הלב, מבין עצי שיטים עומדים, מכל היריעות והכלים, זועקת אהבה.

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט …"

קרא אבא בליל שבת.

"אבא, אבא", הפסקתי אותו. "גם אני רוצה שיעשו לי כאלה בגדים יפים"

אבא צחק והביט אל אמא.

"נו." אמרה אמא. "בדיוק כמו אבא שלה"

בת עשר הייתי אולי קצת פחות. אבא הושיב אותי לצידו וסיפר:

"לא תמיד הייתי יהודי. יום אחד הלכתי מאחורי בית המדרש ושמעתי את קולו של מלמד התינוקות מקריא להם: ואלה הבגדים אשר יעשו.

מששמעתי את הרשימה הארוכה של הבגדים היפים התפעלתי. הצצתי אל בית המדרש ושאלתי: למי עושים בגדים שכאלו? וכל התינוקות ענו לי במקהלה: לכהן הגדול.

אם כך, חשבתי לעצמי, אתגייר ואהיה כהן גדול ואלבש גם אני בגדים נאים אלו.

אז הלכתי אצל שמאי ואמרתי לו גיירני כדי שאהיה כהן גדול."

"ואת יודעת מה קרה?" שאל אבא.

-"שמאי בטח זרק אותך מכל המדרגות." צחקתי. כשאני מדמיינת את פניו של שמאי הקפדן מתעוותות אל מול בקשתו המוזרה של הנכרי שלפניו.

-"נכון" אמר אבא. "הוא דחפני החוצה באמת הבניין שבידו".

-"אז מה עשית?" שאלתי.

-"הלכתי אל הלל" אמר אבא "ואמרתי לו את אותו הדבר."

-"ומה הוא אמר?" שאלתי.

"הוא גייר אותי. אבל מייד אמר אם אתה רוצה להיות כהן גדול אתה צריך ללמוד את המקצוע. ושלח אותי ללמוד תורה.

וככה ישבתי ולמדתי תורה. עד שיום אחד הגעתי לפסוק העוסק במלאכת הכהונה ובו המילים "והזר הקרב יומת". ניגשתי אל רבי ושאלתי אותו: מי הוא אותו זר? את יודעת מה הוא ענה לי?"

-"הוא ענה שזה אתה." אמרתי..

-"לא." אמר אבא. "הוא ענה : אפילו דוד מלך ישראל."

-"את מבינה בת?"

"-כן" אמרתי. "אני לא יכולה לקבל את הבגדים האלה".

-"לא את" המשיך אבא "לא אני. ואפילו לא דוד המלך. רק כהן יכול ללבוש בגדי כהן ורק כהן גדול יכול ללבוש בגדי כהן גדול."

-"אבל למה אבא?" קראתי. "גם אני רוצה להיות כוהנת וללבוש בגדי כהונה ולשרת בבית המקדש".

"הכהן לובש את מדיו, ביתי" אמר אבא "ומרגע זה ועד שהוא פושט אותם הוא מאבד את זהותו האישית והופך לכהן – משרת בקודש. אין עוד שלמה כהן הגבוה איש ירושלים ואלעזר כהן החזק בן מודיעין. גם בעלי מומים לא יורשו לכהן. לבל יצביע מי מהקהל ויקרא: הי, הרי זה יוחנן הכהן חסר האצבע או נתן הכהן העיוור. במחזה המועלה במקדש השחקנים הם הכלים והמלאכה. כדמות נחיל של כהנים זריזים עושים את מלאכתם באמונה. שוחטים ומנסכים. בוזקים וקומצים מעבירים כלים מיד ליד במהירות מדהימה כסרט נע אנושי. כהן לכהן; כהן לכהן. והמביט במחזה אינו רואה אנשים כי אם כלים נעים על ים של בגדי כהונה. בדומיה וביראה.

ואת ביתי? האם תוכלי בלבישת בגדי כהן למחוק את זהותך ולהיטמע בים הכוהנים? הלו בקשתך לבגדים נאים מעידה כאלף עדים כי את חפצה בבגדים רק למען הרבות יופייך.

ואת, אם תבואי בקהל הכוהנים תבלטי שם כאותו בעל מום. ובן כפרנו הצופה במחזה העבודה יצביע לעברך ויאמר : הרי זו פלונית בת פלוני. מה נאווה היא הנערה. שמא אפנה אל אביה ואמהרנה לי לאישה?"
הסמקתי ואבא ליטף את ראשי ואמר:

"יש בגד מלכים שהוא לכבוד ולתפארת. יש בגד אנשים המכבד את בעליו.

ובגד כוהנים כל כולו לכבוד ולתפארת לאלוהיו."

כך דיבר אבי. לפני שנים רבות.

ואני יודעת כי צדק. וכל השנה כולה אני עוטה בגדיי – מכבדיי וכל רואיי יכירוני בהם.

ורק פעם בשנה, אני עוטה בגדי אחרת. מתחפשת. ומסתתרת מתחת לבגדים. איש לא יכירני. רק בגדיי יראו. ונהפוך הוא. וכל הפרטים נעלמים והכל מבוסם ואיש לא יידע מי הוא זה ואי זה הוא. והכל נחבא במגילת הסתר.

ומתוך הסתר דבר מציץ רק,

כבוד אלוקים.