Category Archives: ספר שמות

על הדרך חזרה לחלום שנשבר

פרשת וארא פותחת בדברי התגובה של הקב"ה לתלונתו של משה המופיעים בסוף הפרשה הקודמת:

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?

וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות ה', כב-כג).

דברים אלו של משה מגיעים לאחר שהליכתו אל פרעה הובילה להחרפת השעבוד על עם ישראל. ניתן להתרשם שמשה הוא מאוד קצר רוח בשלב זה של הסיפור, ולאחר שמשימתו הראשונה לא העלתה תוצאות מיידיות, הוא פונה לקב"ה בתלונה לגבי עצם ההצדקה של השליחות כולה.

תגובה זו של משה, מזכירה לנו את התנהלותו במהלך ההתגלות בסנה. לאחר שהקב"ה שולח אותו לחזור למצרים ולהיות שליח ההשגחה כדי לגאול את העם מעבדותו, הוא מסרב לשליחות זו לא פחות מחמש פעמים, מנימוקים שונים ומגוונים. הקב"ה צריך 'להתאמץ' רבות כדי לשכנע את משה לקחת על עצמו בכל זאת את המשימה. לבסוף, משה מקבל על עצמו את המשימה כמעט בעל כורחו, ובאופן המעורר את הרושם שגם לאחר שהוא מקבל עליו את המשימה ואת השליחות האלוהית שהוטלה עליו, הוא לא עושה זאת 'מכל הלב'.

נראה, שזהו גם הרקע לדברים של משה לקב"ה שצוטטו לעיל. מלכתחילה, הוא לא ניגש למשימה שהוטלה עליו בהתלהבות, ולכן ברגע שבו מתגלים קשיים בדרך, הוא ממהר להביע לא רק את מורת רוחו ואכזבתו, אלא גם פקפוק לגבי המהלך כולו.

התנהלות זו של משה, נראית שונה מאוד מדמותו והתנהלותו בשלב מוקדם יותר בחייו, כאשר הוא יוצא מבית פרעה שבו גדל, כדי להציל איש עברי מאחיו מיד המצרי שמכה אותו. שם אנו פוגשים את משה כאיש בעל יוזמה, אומץ ותושייה. הוא יוזם מהלך שכרוך בלקיחת סיכונים רבים, וזאת מתוך חוש צדק טבעי שמפעם בו, וכנראה גם מתוך תחושת השתייכות, סולידאריות ואחריות לגורלו של עמו הנתון בשעבוד. מיד לאחר הכאת המצרי, אנו פוגשים את משה בפעולה של נקיטת יוזמה מוסרית הן בביקורת שהוא מפנה כלפי האיש העברי שמכה איש עברי מאחיו, והן בהושעתן של בנות יתרו מפני הרועים. בכל אחד משלושת המעשים הקצרים שמסופרים על משה הצעיר אנו פוגשים באדם בעל חוש צדק מפותח, יוזמה ואומץ, הפועל במציאות באופן שמביא לידי ביטוי את הגיונות רוחו ואת חתירתו לתקן עוולות, ולקדם את החברה שבתוכה הוא חי לכיוון צודק וראוי יותר.

כיצד לדעתכן יש להבין את השוני הגדול בין דרך הפעולה של משה בצעירותו ובבגרותו? מדוע מתרחשת התמורה העמוקה הזו?

ישנן דרכים שונות להתייחס לשאלה זו, אך הייתי רוצה לעמוד כאן (וזאת בעקבות דבריו של ר' משה ליכטנשטיין בספרו 'ציר וצאן') על כיוון אפשרי אחד:

משה בצעירותו חווה אכזבה קשה: לאחר המעשה הנאצל שעשה לטובת אחיו המשועבדים בהכאתו את המצרי, הוא מקבל כתף קרה מצד אלו שלמענם הוא סיכן את עצמו וויתר על מעמדו בארמון פרעה. במקום לקבל תמיכה והערכה על המעשה שעשה, הוא מקבל איום בהלשנה לשלטונות. בריחתו של משה למדיין, לא נובעת רק מן האיום על חייו, אלא גם מהאכזבה שלו מתגובת העם המשועבד למעשה שעשה למענם. אכזבה זו גרמה לו כנראה להפנות עורף לגורל עמו, ולהיטמע בתוך משפחה נוכרית ורחוקה.

את הפצע שבגידה זו פצעה בנפשו, אפילו ההתגלות האלוהית לא הצליחה לרפא לחלוטין באופן מיידי. יחלפו עוד ימים רבים עד שמשה ימצא בתוכו את הכוחות והאמונה להתמסר בכל ליבו לחזון הגדול של הוצאת עם של עבדים לחירותם הנכספת.

-שלום

-שלום

-נחשון?

-כן

-אני יהודה וזה מאיר. אנחנו מהצוות החוקר של מבצע ים סוף. יש לנו עדות של אחד שהיה שם. רצינו שגם אתה תחתום עליה.

-תיכנסו בבקשה.

-מאיר, תקרא לנו בבקשה.

 

"המצרים מאחור. אנחנו באמצע. כל אוגדה רצתה לרדת קודם. מפקדי האוגדות התחילו לריב אחד עם השני. באמצע הריב קפץ בנימין עם הכח שלו וירד ראשון.  ואז כל האוגדה של יהודה התחילה לרגום אותו."

 

-הנה כאן. תחתום בבקשה.

-לא חותם.

-למה?

-זה לא מה שקרה.

 

אתם רוצים לדעת באמת מה קרה? שבו. אני אספר לכם. זה סיפור ארוך. תשתו קפה?

 

ממצרים יצאנו בלילה. כמו גנבים. והיה שקט כזה באויר. שקט מוזר כאילו כל העולם מת. ביום הראשון כבר נסענו. אני זוכר מסע לסוכות ולאיתם ואני זוכר שחנינו על הים. ואז ראינו אותם.

מקצה המחנה עלתה הצעקה: מצרים.

 

אני זוכר שהבטתי אחורה וראיתי אותם. המוני דיוויזיות ערוכות למלחמה. צהלת סוסי הקרב שרקה באזני וקולות של צחצוחי כלי קרב קרבים.  מצרים.

אני לא יודע מה זה אומר בשבילכם אבל בשבילנו לראות שם את מצרים קרבים אלינו לקרב אחרי שכבר חשבנו שיצאנו מן התופת הזו זה היה כמו… כמו להסתכל למוות בעיניים והפעם מתוך ידיעה שזה סופי.

ולפנינו רק הים.

 

הצעקה עברה את המחנה כולו. מאז ימי השיעבוד לא צעקנו ככה. צעקה שקרעה את הלב. אני לא רוצה להשתמש בקלישאות. אני גם לא יודע אבל נדמה לי ש"קורעת שערי שמיים" יהיה מונח שאפשר בזהירות לנסות להשתמש בו. אנשים הלכו למשה והתחילו לצעוק עליו: "בשביל זה הוצאת אותנו משם? בשביל המוות האכזרי הזה במדבר?" אבל משה הביט בהם במבט הבוטח שלו ואמר: "היה לא תהיה. אף עברי  לא ימות כאן. ה' הבטיח לי. אני מאמין לו. עוד יקרה לנו נס." ומשה הסתגר באוהל שלו וקולות של תפילה עלו משם.

באמת שלא ידענו מה לעשות.

 

אנשים התחילו להגיד שאין ברירה ומבין שתי צורת המוות שעומדות לפנינו כבר עדיף לטבוע בים מאשר ליפול קרבן לחרבות מצרים.

והיו את אלו שקיוו לנס. שברגע האחרון עוד יבוא ברק משמיים ויכה את המצרים. כמו שהיה כשהיינו שם.

אני זוכר אותם עומדים באכסטזה כמעט דתית וצועקים : נס! נס! נס! היה להם בעיניים מבט חצי מטורף.

וכשמשה לא יצא אנשים התחילו להגיד שאם תפילה לא נענית סימן שלא התפללת מספיק ולכן הוא שם. מתפלל. שוב. ושוב ושוב.

 

ואז מפקד אוגדת אפרים צעק למפקד בנימין: "קדימה רדו אתם. אתם הקטנים." ובנימין צעק עליו: "רד אתה. יש לי כאן לפחות חמישים מיניקות ופעוטות בלי סוף."

ואני זוכר שהסתכלתי עליהם באותו רגע. על המפקדים שמנסים להחליט מי ימות קודם בטביעה. ועל הקהל המשולהב שצועק נס ועל האוהל של משה שלא מפסיק להתפלל עד הרגע האחרון ופתאום הבנתי מה הפתרון שיתאים לכולם.

-כן?

-קפצתי.

קפצתי למים הסוערים שהקיפו אותי והרימו אותי והורידו אותי אל המעמקים. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי וצעקתי הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ:

יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי:

 

ואז פתאום זה קרה.

-מה?

-הים. הוא התחיל לרעוש ולגעוש ורוח קדים מנשבת. הרגשתי אותה בכפות הרגליים שלי. אני אומר לכם. הרגשתי את הים נקרע.

אתם מבינים? באמת קרה לנו נס. באמת התפילות עזרו. באמת היה צריך שמישהו ייפול למים. אבל רק עכשיו אני באמת מתחיל להבין את מה שהיה כל כך ברור לי באותו רגע. הבנתי למה אנשים מדברים על "קשה כקריעת ים סוף" למה שלאלוקים יהיה קשה משהו? הוא הרי כל יכול.

-אז מה התשובה שלך?

-שגם אם אלוקים נורא רוצה וגם אם נצעק אליו את כל התפילות שום דבר לא יצליח אם לא נזיז את עצמנו ונכניס רגל אחת או אפילו את כל הגוף לתוך המים הקרים.

 

-עכשיו תראו לי איפה אני חותם?

-כאן.

-תודה.

-תודה לך בשם הדורות הבאים.

-נו, מאיר? מה אתה אומר?

-איזה סיפור. תגיד, הוא אמיתי?

-כן. הנה. נחשון בן עמינדב. מחותן עם אהרון הכהן.

-קצת הזוי. לא?

-כן.

-אתה יודע שהם יעלו אותנו לשימוע על זה. אף אחד לא יאמין לנו. הם יחשבו שהמצאנו אותו. יפתחו לנו בכתובים. יגידו: תראו לנו.. שימו אצבע. תראו לנו רמז שזה קרה. מה נגיד?

-נגיד שהפקודה ניתנה מגבוה.

-מה זאת אומרת?

-אל תדאג. יש לי רעיון.

 

"ויאמר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"

לפני הכל הייתי שם. ה' קנני ראשית דרכו. בטרם הרים ונחלים נוצרו. לא גוף הייתי. רק רעיון. נפלאה ונשגבה מכל. והוא, כאדריכל המביט בתכניותיו, הביט בי וברא את העולם.

בטרם כל יציר נברא הייתי יושבת בחיקו ומשתעשעת

וכל כמה דורות היו יחידים שהביטו בעולם וזיהו את פניי. רובם לא ראו אותי ברור. חלקם זיהו בעצים ובאבנים את התגים והכתרים שלי. אבל אפילו מי שראה נכונה את אותיותיי לא ידע לצרפן למילים הנכונות.

ואז בא אותו היום. היום המופלא בו עמדתי לרדת. לגלות שעשועי לבני אדם. להיחשף כולי במלוא תפארתי לפני עם שלם. לבוא עימם בברית.

וכשנכנסתי אל החופה אחוזה בידו של שושביני מצאתי את חתני מוטל מת.

 

פחד.

פחד מוות. זה מה שהרגשתי.

בהתחלה משה בא ואמר שאלוקים ביקש שהנשים ישמעו ראשונות.

פחדתי. לא ידעתי מה הם הולכים להגיד לנו שם. ומה פתאום הנשים ראשונות? אי אפשר שמשה יגיד לגברים והם כבר יגידו לנו?

 

אבל משה צחק ואמר שכבר ניסו את זה בגן עדן. וזה לא הלך. ואם הנשים לא ישמעו את זה ישירות כמו הגברים הן יתחילו לסבך את העסק ולהקשיב לנחשים.

אחר כך כשהגברים שמעו שמשה הולך לקבל תורה ולהביא אותה אלינו הם אמרו: "בשום פנים ואופן. אנחנו רוצים לשמוע בצורה ישירה לא דרך פרגוד ומתווך."

ואני חשבתי לעצמי שבטח משה יגיד שאי אפשר.

אבל משה הלך לאלוקים וחזר ואמר שזה בדיוק מה שיקרה.

אלוקים יבוא וידבר עם כולנו. ככה בלי מתווכים.

ואני לחשתי ככה בשקט שאף אחד לא ישמע: "למה הגברים היו צריכים לגרור גם אותנו לסיפור הזה ואני בטח אמות שם מפחד."

 

אחר כך משה הודיע שבהר נעמוד בנפרד. גברים בצד אחד ונשים בצד שני. ואם כבר נפרדים אז עדיף לעשות את זה כבר שלושה ימים קודם.

ואני אמרתי לעצמי שעכשיו לא יהיה לי אפילו את מי לחבק כשהפחד הזה יטפס לי בגרון ויגרה אותו.

אולי הייתי קצת היסטרית. אני חושבת שראו את זה עליי. כי אני זוכרת שמרים ניגשה אליי ולחצה לי את היד חזק ואמרה לי: "עטרה בת הימן, את יכולה לשמוע את קול ה' בדיוק כמו כולנו. את לא צריכה לקבל את הקול דרך בעלך. את יכולה לבד."

 

וכמה שאני אוהבת את מרים וחושבת שהיא באמת אישה גדולה, הפעם חשבתי שהיא טועה. ואני מכירה את עצמי וידעתי שעוד הרבה לפני שאלוקים יתחיל לדבר אני אמות מפחד.

שלושה ימים נשבו רוחות עזות וביום השלישי בבוקר פתאום נפל שקט. ולפתע החלו להישמע בתוך ראשי קולות. וברקים חזקים הקיפו את כל המחנה. הבטתי אל ההר כמהופנטת. על ראשו ירד ענן גדול וכבד וקול שופר החריד את נשמתי. לרגע חשבתי שליבי החרד בודה לו מראות שווא אולם כשהבטתי סביבי ראיתי את המחנה כולו מלא חרדה.

איש לא יצא אל עבר ההר. לא גבר ולא אישה.

משה הגיע במרוצה והחל לפייס אותנו בדיבורים רכים. אט אט קרבנו אל ההר.

עשן עלה מן ההר כעשן הכבשן ונדמה היה כאילו כל ההר עומד בעוד רגע להתפרק ולקבור אותנו חיים תחתיו.

 

ואז נשמע קולו של אלוקים.

בתוך ראשי שמעתי אותו. מתוך הפחד הגדול חיבקתי את ילדי הקט שעמד לצידי. גם פניו ענו בו ששמע את הקול. וידעתי שעם כל הפחד הזה, טוב ששמעתי את הקול. כי את הצליל הזה אשיר לילדיי טרם ישכבו לישון. כי זה הקול שינחה את חיי מעתה ועד עולם. ולולי הייתי שומעת את הקול המתהלך בגן לרוח היום לא הייתי יודעת להמשיך בחיי בקריאת "אייכּה"

 

פחד אמרתי?

יראה.

יראת אלוקים.

 

ונפשי יצאה בדברו.

 

בתוך חופתי היה חתני מוטל מת. גופות גופות היו מונחים שם. נפשם יצאה בדברו.

ושורות של מלאכים באו וגיפפו אותם ונישקו אותם וללא הועיל.

עד שבאתי לפניו ואמרתי: "ביום שאתה מכניסני לחופה אתה הורג בניך?"

 

מייד חזרה נשמתן

תורת ה' תמימה משיבת נפש.

 

אחר כך גם הגברים הבינו מה שאני הבנתי בהתחלה. אחר כך הם באו למשה ואמרו לו דבר אתה עימנו ונשמעה. כי כשא-הים מדבר אנחנו מתים.

 

וא-הים? הוא לא ידע שאנחנו כאלו? הוא לא ידע שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בקול הנורא?

ואם ידע, למה הסכים לבקשה?

כנראה שרק מי ששמעו את הקול המפורש לא יוכלו להצטדק בשעה שימירו כבודו בתבנית שור אוכל עשב.

כשהבוס קרא לי אל משרדו הייתה בקולו תערובת של עצבות וחגיגיות. ובגופי נבטה עצבנות שגירתה את חלל הקיבה וגלשה אל ירכיי.

"שב" הוא אמר.

ניחוח הקפה השחור שעלה מהספל על שולחנו גירה את ריריות האף שלי ובחילה קלה עלתה בי.

"כמה זמן אתה כבר עובד אצלנו?" הוא שאל.

"שש שנים." עניתי מייד.

שש שנים.

המילים פרצו מגרוני עוד לפני שהספיקו לחלחל את התודעה. שש שנים.

"ואתה מכיר את התקנות החדשות?"

עוד לפני ששאל ירדו שש השנים אל קרקעית מוחי וצרבו בו חותם.

"התקנות החדשות"

הנהנתי בחיוב. בולע רוק, מנסה להרטיב את לועי היבש.

 

הבוס דחף את קופסת ממחטות הנייר שעמדה על שולחנו לעברי. לקחתי ממחטת נייר ומחיתי את הזיעה שהחלה לבצבץ על מצחי.

"אתה אוהב לעבוד כאן?" הוא שאל.

אוהב? חשבתי לעצמי. אהבה היא מילה כל כך גדולה.

הבוס נחמד אלי. גם כשהוא צועק, אני מנחם את עצמי שהוא פשוט חם מזג. מעולם לא גרע ממשכורתי. גם כשהקדחתי את תבשילו. תמיד השתדל למלא את צרכיי. כל התנאים הסוציאליים. כל מה שביקשתי, תמיד טרח להעביר את הדברים בצינורות המקובלים.

 

גם אשתו נחמדה. לפעמים היא באה למשרד ומפטפטת איתי. ויש להם ילדים חמודים. והכי אני אוהב את הכלב הדלמטי שלהם. איך שהוא מרחרח לי את היד ואז נותן לי ללטף אותו.

וחוץ מזה, מה כבר מחכה לי בחוץ? האם החופש יביא לי אהבה כמו זו?

מה כבר מחכה לי בחוץ?

"כן. אוהב." אמרתי.

"אם כך, אמר הבוס "אין ברירה." הזיעה בכף ידי הפכה את ממחטת הנייר לעיסה דביקה.

 

"יש כמובן העניין הטקסי" אמר הבוס בהתנצלות מסוימת.

הוא ניגש אל הארון הגדול שעמד בקיר המזרחי. פתח את דלתותיו והוציא משם שק יוטה פשוט.

אהה. ליבי. ליבי. הלב, שידע מה בשק, פעם בפרעות. הבוס פתח את השק ושוליו שנפלו גילו לעיני את המכשיר.

"המרצע" אמרתי.

"המרצע" חזר הבוס אחרי.

לפתע, אינני מבין מה היה לי, כאילו אחר דיבר מגרוני. "אני יכול לחשוב על זה יום יומיים?" אמרתי.

 

הבוס לא נראה מופתע. "כן ודאי הוא אמר. קח לך שבוע. אפשר לקיים את הטקס בשבוע הבא."

הוא ליווה אותי החוצה ובדלת לחש: "אני מבין. זה קשה. זו לא רק הטלת המום באוזן. זו הידיעה שזהו צעד שאין ממנו חזרה. זו נטילת האחריות שבהחלטה. זה טוב שבחרת לחשוב על זה. רק אל תשכח. אנחנו כאן אוהבים אותך. והאנשים החופשיים לא תמיד מאושרים."

 

עוד באותו היום הלכתי ללשכה.

 

קיר לבן עליו תלויות בגדול התקנות החדשות ושני ספסלי עץ קיבלו את פני. על אחד מהם ישב גבר שנראה כבן חמישים.

"שש שנים" הצגתי את עצמי.

"עשרים וחמש" הוא ענה לי.

"עשרים וחמש?" שאלתי. "לפני שהתקנות החדשות נכנסו לתוקפן."

האיש הנהן בחיוב ובהה באויר במבט אטום.

 

"מרגש" אמרתי. "חיים חדשים. מעניין לאן יכוונו אותנו. שש שנים לא חשבתי בכלל על מה שיש בחוץ. הייתה איזו מין נוחות כזו בלהיות עבדו של אחר. לא לדאוג לפרנסתי. אבל כנראה שבאמת כבר הגיע הזמן לחיות את חיי שלי. בן חורין."

 

"בן חורין" גילגלתי את המילה על שפתיי. "בן חורין" שפתיי נתעגלו בהברת החרות וחשתי ביניהן במשב קל של רוח. הבטתי בדלת הסגורה מתוך ציפיה.

לפתע פנה אליי האיש לצידי: "היה לי טוב שם."

"כן." עניתי. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.

"לא היה קל" הוא המשיך. "עבדתי כמו חמור. בוקר וערב שרתתי אותם. את כל המאווים המוזרים שלהם מילאתי בלי לומר מילה. אבל מאז שקנו אותי ועד היום ידעתי בכל ערב שמחר תחכה לי ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. היה לי מקום להניח את ראשי בכל לילה. הם נתנו לי אישה ונולדו לי ילדים.

כשנמכרתי זה היה אחרי שפרצתי לבית וגנבתי רכוש רב. אחרי שמכרתי את הרכוש ובזבזתי את הכסף נתפסתי ולא היה לי כסף להחזיר. בית הדין מכר אותי לעבד. עבד עולם. וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. סוף סוף היה לי בטחון. היה לי אוכל וודאות בחיים. בלי הספק הזה של בן החורין.

ואז הגיעו התקנות החדשות. והרסו לי את החיים"

 

שנינו הסבנו פנינו אל הכתובת על הקיר לפנינו:

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: … וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-להִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

"אז למה אתה כאן?" שאלתי.

"איזו ברירה הייתה לי?" הוא שאל. "להרצע? להטיל מום בעצמי?. מכשיר איום ומפחיד. "

"בן חורין" הוא אמר בבוז. "מי בכלל רוצה להיות בן חורין. תן לי את  העבודה הקשה ואת הידיעה הברורה של מה בדיוק מצפה לי בכל בוקר. וקח לך את הספקות וחוסר הידיעה של בן החורין. חיים של פחד וחרדה. של ציפייה לישועה ושל תפילה. ארורות התקנות החדשות שהרסו את חיי. וארור נותנן"

 

באותו הרגע בו יצאה הקללה מפיו יצאו מהדלת שני אנשים בחליפות לבנות. אחזו באיש ולקחו אותו משם.

ואני ידעתי שאנחנו איבדנו אותו.

עוד לפני שהומת בכיכר העיר כעונשו של מגדף.

אנחנו איבדנו אותו ואת נשמת בן החורין שלו ברגע שאפשרנו לו את חיי העבדות הממושכים הללו.

כי התקנות החדשות לא נועדו רק לזכויות סוציאליות או להסדר יחסי עבודה תקינים.

הן נועדו להגן על נשמתו של בן החורין.

עבד ה' הוא לבדו חופשי.