קודש הקודשים נחשב למקום המקודש ביותר בעולמה של היהדות והתורה.
המקום שבו הזמני נפגש עם הנצח. המקום שבו האדם עובד את אלוהיו וזוכה להתגלותו.
מהי משמעותו של מקום ייחודי זה?
האובייקט המרכזי המצוי במקום קטן מימדים זה הוא ארון העדות, הכפורת שעליו ושני הכרובים המסוככים בכנפיהם מלמעלה.
מהי המשמעות הסימבולית של החפץ הזה ושל החלקים המרכיבים אותו?
על הכרובים נאמר בתורה: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים".
מיהם הישויות הללו המפנים מבט זה לזה?
בחז"ל אנו מוצאים נטייה להעניק לדמויות הללו אופי אנושי. וזאת – בשתי צורות שונות.
במקום אחד טוענים חז"ל ששני הכרובים הללו אינם אלא איש ואישה המצויים בעיצומו של מעשה האהבה:
"אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (יומא, נד ע"א).
החיבור בין איש לאישה הוא גם הסמל והמשל ליחסי האדם והקב"ה, אך הוא גם המובן היסודי ביותר לבריאתו של האדם בצלם אלוקים. החיבור בין איש לאישה הוא שמאפשר את יצירתם של חיים חדשים, וזוהי הפעולה העמוקה ביותר שבה מיתדמה האדם לבוראו – ביכולת להביא חיים חדשים לעולם.
במקום אחר, מדמים חז"ל את הכרובים דווקא לילדים צעירים:
"ומאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא. שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה אביי אלא מעתה דכתיב (יחזקאל י, יד): "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם" – היינו כרוב, היינו אדם?
אפי רברבי ואפי זוטרא" (בבלי סוכה ה, ע"ב).
אני רוצה להתעכב מעט על הפירוש הזה. דומני שפירוש זה מציע נתיב מאוד מיוחד לביאור משמעותו של הסמל המקודש.
הפסוק מתאר שפני הכרובים מופנים זה לזה, אך כמו כן הם מופנים גם למטה לכיוון הכפורת. ומה נמצא שם? לוחות העדות. הטקסט של ההתגלות.
למעשה, סמל זה מקפל בתוכו תמונה של… חברותא! מפגש של פנים בפנים של אדם ואדם, כשביניהם נמצא טקסט משותף, שפניהם מופנות גם אליו.
אך לצד שני הפירושים הללו, אני מבקש להציע שני פירושים נוספים, שמשתלבים היטב במגמת הפרשנות החזלי"ת, שמבקשת להדגיש את המימד האנושי של הכרובים ומשמעותם.
הכיוון הראשון, קשור בביטוי שבו משתמשת התורה בתארה את הכרובים: 'איש אל אחיו'. מה משמעותו של ביטוי זה?
האמת היא, שכשקוראים את הביטוי הזה, לא ניתן שלא להיזכר בעובדה ששני האנשים שאמורים להיכנס למקום הזה, ולהיפגש בו עם הקב"ה, אינם אלא אחים – משה ואהרון!
משה אמור להתוועד במקום זה עם הקב"ה ("וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים"). וכמובן גם אהרון, בהיכנסו לעבודת הקטורת ביום הכיפורים.
אך לקשר האחווה והשותפות שבין משה ואהרון – יש גם משמעות רחבה יותר.
השותפות בין שני האחים היא זו שאיפשרה את כל התהליך של יציאת מצרים והמסע לארץ ישראל.
ומעבר לכך: בעיני, הקשר המיוחד בין שני האחים הללו, המבוסס על שיתוף פעולה ועבודה משותפת, אינו אלא תיקון ליחסי האחים לאורך כל ספר בראשית שהיו מאופיינים בתחרות, בקנאה ובמאבק. החל בקין והבל, עבור ביצחק וישמעאל וביעקב ועשיו, וכלה ביוסף ואחיו.
גם ליחסים שבין משה ואהרון היו את כל הסיבות שבעולם להסתבך. ובעיקר: משה, האח הצעיר, הוא זה שמקבל את תפקיד ההנהגה, ולא אחיו הבכור. אך דבר זה לא פגע ביחסי האחווה והשותפות ביניהם: "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
קשר אמיץ זה של שותפות ואחוה בין משה ואהרון, הוא הפתח לגאולה ממצרים ולכניסה לארץ.
אם עם ישראל ירד למצרים בעקבות סיפור של שבר וסכסוך בין אחים בתוך המשפחה, הרי שעם ישראל יוצא ממצרים וחוזר לארץ ישראל – על ידי מציאת הסוד שביחסי האחווה והשותפות המופלאים שבין משה ואהרון (ולכך יש להוסיף כמובן גם את מרים: בעוד שאחי יוסף ארבו לבואו כדי למכרו למצרים, הרי שמרים אחות משה שומרת ומגוננת עליו, כדי להצילו מיד המצרים).
לדברים אלו יש לצרף מימד נוסף. מעל הכפורת היו הכרובים. ומתחת לכפורת שכנו לוחות העדות.
לוחות העדות מכילות את עשרת הדיברות.
דיברות אלו מכילות בעיקר איסורים ומצוות לא תעשה, והן כוללות אך ורק שתי מצוות עשה: מצוות השבת ומצוות כיבוד אב ואם.
מהותן של שתי המצוות הללו היא היכולת לראות את האחר ולהיות רגיש אליו.
מצוות השבת מתמקדת באחר החלש והרחוק ביותר: העבד והשפחה. מטרת השבת העיקרית היא לאפשר את מנוחתם של אלו, ובכך לבטא את היחס האנושי שלנו כלפיהן.
ואילו המצווה האחרת עוסקת ביחס הראוי להוריך. לאלו שהביאוך לעולם, ולאלו שמהווים את הדמויות המרכזיות והראשוניות ביותר בחייו של כל אדם.
ליבתם של עשרת הדיברות אם כך, היא בדיוק המסר שמקופל גם בכרובים: מבט פנים אל פנים. היכולת של האדם לצאת מחוץ לעצמו ולראות את האחר בעולמו. הן את האחר הקרוב, הן את האחר הרחוק, והן את כל האחרים שבאמצע.
הסמל של הכרובים הוא סמל רב עוצמה. הוא מקפל בתוכו את החשיבות העליונה שמייחסת התורה לאחווה אנושית ולקירבה אנושית.
הן אם מדובר באהבה שבין איש לאישה; בחיבור בין שני אנשים למטרה של לימוד והתעלות רוחנית; ברעיון של שותפות עמוקה ואחווה בין אחים, במקום מציאות של קנאה ותחרות; ביחס ראוי ומכבד להוריך; וכן ביחס של חמלה ואמפתיה אנושית כלפי המעגלים החלשים ביותר בחברה.
זהו קודש הקודשים. וזהו הבסיס החיוני לחיים שיש בהם גם אפשרות לעמידה של האדם מול אלוהיו. רגישות אנושית היא המפתח ההכרחי לחיים שיש בהם מקום להתגלות ולעמידה לפני א-לוהים. וההתגלות עצמה משיבה את האדם לעולמו שלו וליחסים שלו עם סביבתו האנושית. זהו מעגל הקדושה של היהדות: עמידה לפני אלוהים שמבוססת על מוסריות אנושית, וגם מזינה ומעשירה אותה.
זהו הסוד הגדול שטמון בקודש הקדשים, ובסמל המכונן של היהדות.
וכל התורה כולה – פירושא הוא, זיל גמור.