Category Archives: מאמרי בית המדרש

אני לא רוצה לדבר על זה.

אתם זוכרים את החתונה? איזו חתונה יפה היתה לנו? כל כך יפה היה. עד היום אנשים מדברים על האירוע. והמופע האור קולי? מדהים. פשוט מדהים.

ואז זה נגמר ורציתי הביתה ומשה, שליווה אותנו בכל הדרך הארוכה הזו והיה העד והשושבין ואפילו קצת השדכן בהתחלה. משה פנה אלי ואמר: "אני רק קופץ למעלה לכמה שעות להביא את תעודת הנישואים ואוטוטו אני חוזר."

וחיכיתי לו.

וחיכיתי.

והוא לא בא.

והתחלתי לפחד. ככה לבד במדבר. בארץ לא זרועה. בלי מדריך. בלי מוביל, נווט, מורה דרך. בלי א-להים.

ואז באתי אל אהרון

אני לא גאה בזה. אני גם לא אוהבת לדבר על זה.

באתי ואמרתי: "אני רוצה א-להים אחר. מישהו שלא יעזוב אותי באמצע הדרך. מישהו שיהיה איתי תמיד."

הייתי צעירה. מה ידעתי? לא מזמן יצאתי ממצרים. ומה ראיתי שם? הצאן והבקר היו אליליהם. לא ידעתי איך צריך לעבוד אלוקי אמת.

הנה אני שוב מצטדקת.

ובאמת שאין לי תירוצים. הוא כעס עלי. ובצדק כעס.

כשמשה בא עם התעודה הוא הביט בו, בעגל. ביצור המגוחך הזה שליטפתי וגיפפתי ביום נישואיי.

וקרע את תעודת הנישואין.

אני כל כך מצטערת. אתם חייבים להבין. הרגשתי אבודה שם. לבד. הייתי חייבת מישהו. לא חשוב מי. אפילו שבתוך תוכי ידעתי שזה לא אמיתי. שכל הזהב הזה לעולם לא יהיה אל אמיתי. לעולם לא יגן וידריך ויביא אל הארץ המובטחת.

ואז הוא בא ואמר: "בסדר. כל מה שאת רוצה זה מורה דרך? זה מה שתקבלי.

את תגיעי לביתך. אבל לא איתי. לכי. הנה לך מפה. הנה מלאך מדריך. אך אני לא אלך בקרבך.

לא אשכון בתוכך ולא אהיה לך למקדש."

וכששמעתי את הדבר הרע הזה הרגשתי כאילו מת העולם. ישבתי על הארץ ופרצתי בבכי. ואז הבטתי אל האצבע שלי. והבנתי שאני צריכה להחזיר לו את הטבעת. הורדתי את הטבעת ונתתי לו והוא אמר: "את מבינה נכון? את פשוט קשה. ואני? אני לא מסוגל שלא להיות אמיתי איתך. ככה אני. "בצדק ובמשפט." זוכרת? זה לא ילך בינינו. בסוף אני אאבד את הסבלנות ואכה אותך. עדיף שניפרד כבר עכשיו."

והוא הביט בי ואמר: "גם את הטבעת השניה בבקשה."

ואני? הורדתי אותה. את טבעת האירושין. זו שנתן לי אז ואמר: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם."

זו בה הזכיר לי: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט."

ונתתי אותה למשה ואמרתי לו: "לך. תחזיר לו את הטבעת."

אבל משה הכיר אותו. ולמרות שהוא כבר הספיק להכיר גם אותי וידע שאני כזאת קשת עורף. הוא ידע מה יש שם באהבה הזאת.

והוא הזכיר לו עוד משהו שהיה בטבעת האירושין שלנו. הוא הזכיר לו שתי מילים " וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים "

רחום וחנון. נוצר חסד לאלפים.

כי הוא פשוט כזה.

התעטף בטלית כולו. רק קשר תפילין שלו הראה למשה. הוא קרא ומשה חזר אחריו. ארך אפיים ורב חסד ואמת.

ואלו היו הנישואים השניים שלי. ארבעים יום וארבעים לילה.

ומשה כתב מחדש את תעודת הנישואין שלי במקום זאת שקרע.

ארבעים יום וארבעים לילה ארך מסע התשובה שלי.

בשלוש עשרה שמות של אהבה בהם קראתי לו: שוב אלי. השיבני ואשובה. היה לי שוב לאלקים. עשה לי משכן ושכון בתוכי.

הבוקר עברתי ליד בית ספר יסודי בשעת ההפסקה הגדולה. הילדים הצעירים שיחקו בכדור ובתופסת, רצו והשתוללו.
ואז צלצל הפעמון. בכל חלקי החצר נעצרה ההמולה. זה שומט כדורו וזה שומט מקלו. מקצה החצר שני ילדים פוסקים משיחתם ואחרים יורדים מראש חומה גבוהה עליה טיפסו לפני כמה דקות. ילד ילד ועיסוקו, הכל נעצר. הכל נענים לצו מגבוה. לפקודת הפעמון. די. הרף.

שאלתי את עצמי האם גם אני כמותם הייתי מסוגלת במחי צלצול פעמון אחד לעצור הכל. את כל עבודת יומי, שעשועיי ועינוגיי? לשמוט. לשבות?

ולפעמים אתה עסוק במלאכת קודש. אתה בונה משכן. וכי לשימך אתה בונה? הלא לשם האל. ואתה אחוז בלהט מלאכת קודש לשם ייחוד קודשא ושכינתיה. ברכו ה' המתנדבים בעם. את כל אשר לך אתה מביא. תרומה לה'. הנה עוד אבן חן ועוד אריג יקר המציאות ורק עוד שירטוט ועוד מעט חוכמת הלב ועוד ועוד ועוד. זהב וכסף תכלת וארגמן. עורות אילים מאדמים.
הכל בשפע, בשום שכל ובטוב דעת וכל העם כולו מתנדב להביא את אוצרותיו, חח ונזם וטבעת וכומז. וכל אישה חכמת לב טווה בידיה את הבדים והעורות. התשוקה לתרום, להשביע, לקחת חלק במלאכה, להיות שותף במלאכת הקודש. כמה הוד וכמה שמחה יש במלאכת הבניה המשותפת.

ואז נשמע הקול במחנה: "הרף. יש די."

אך כל ישותך מתנגדת. אתה רוצה להוסיף רק עוד לבנה אחת. רק עוד תכשיט אחד. עוד פאר. עוד הדר. ולהביא עוד נדבה בבוקר בבוקר. למען יהא בית האל גדול מכול. סמל לעיני העמים.

אך משהו בך נזכר בקריאה הראשונה. קדם לכל מלאכת המשכן. קדם למלאכת העולם. "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי קודש. שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת."

מבראשית ברא א-הים את העולם בשבעה ימים. בשישה טרח במלאכתו ובשביעי שבת. והשביתה היא בריאת היום השביעי. והשביתה היא מלאכת הקודש אשר קדמה למלאכת המשכן. והשביתה היא הכניעה הצייתנית לצו העליון: "הרף. הפסק."

ואתה שומט את כל מלאכתך. והמלאכה דייך והותר. ואתה נענה לצו הגדול מכולם: שבת היום לה'. ובשביתה אתה מבדיל בין מלאכת קודש למלאכת חול. כי רק מי שיידע לעצור על פי הצו. לנטרל את רצונו שלו בפני צו האל, יידע לפנות מקום לכיסוי הענן. יצליח לפנות את עצמו ממשכן חייו למען יוכל כבוד ה' למלאו.

בעת קריאת פרשיות המשכן אנו חוזרים ושואלים: מה טעם הציווי על בנית משכן לה'? מה טעם פרטיו של הציווי? מדוע חוזרת התורה באריכות כה רבה על פרטי הציווי, איסוף התרומה, הבניה וההקמה? רבים התייחסו לשאלות אלו וכך גם נעשה יחד להלן.

בראשית פרשת ויקהל מקהיל משה את העם ומוסר להם את הציווי שקבל באריכות ובפירוט, כפי שקראנו בפרשות הקודמות. ראשיתו של הציווי למשה בפרשת תרומה נחתם בהסבר תכליתה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ואילו כאשר משה משמיע את הציווי באוזני כל העם המתקהל, הוא אומר: 'זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומה ה'… וכל חכם לב בכם יבוא ויעשו את כל אשר צוה ה'…' ומונה את כל מרכיביו של המשכן בקצרה. ההתקהלות מסתיימת בפסוק: 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה'. משה מצווה על התרומה ומתאר מה ייעשה ממנה, אבל העיקר חסר בדבריו. משה אינו מסביר מה הוא המשכן ומה תכליתו. הפסוק המרכזי: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' לא נזכר. מדוע?

ייתכן שטעם הדבר הוא שכעת, אחרי חטא העגל, חשובה בעיני משה עצם הנתינה, עצם ההתנדבות לתרום רק מתוך ציות  לציווי ה', גם אם תכליתה אינה ידועה לעם.

ואכן, מיד 'ויבוא כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו  הביא את תרומת ה'… ויבוא האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו… וכל איש אשר נמצא אתו… הביא… וכל אשה חכמת לב בידיה טוו….' – תיאור מפורט ומרשים ביופיו של התנדבות המקיפה את כל שדרות העם, אשר מסתיים במילים: 'כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה". יופיו של התיאור אינו רק בתוכנו המעיד על ההיענות של העם, אלא גם בעיצובו: באוזננו מהדהדות שוב ושוב המילים: 'כל איש', 'כל אשה', 'הביאו', 'נדיבי לב'…

משה בודק האם העם אכן נכון לקיים את 'ושכנתי בתוכם' – בתוך לבבם, ונוכח לדעת שאכן כך. לא הסיבה ותכלית העשיה הם המניעים אותם, אלא התנדבותם לעשות כדבר ה'.

חידוש הברית מתואר לא רק מצד בחירתם לקיים את צו ה' בכל לבם, אלא אף הקב"ה מדגיש את בחירתו בעשייתם, כפי שמסביר הרמב"ן את החזרות המרובות: 'לומר, כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות'. המקדש נבנה כביטוי לחידוש הקשר בין ה' לעמו.

הרמבמ"ן (ר' משה מנדלסון) מוסיף עוד טעם מופלא לכל ציווי המשכן, שאף ממנו נלמד לתקן מידותינו (הדברים מובאים בקצרה ובלשוני. תוכלו לקרוא את הדברים בעיונים של נחמה ליבוביץ):

"כאשר בחר ה' בעם ישראל להיות לו לעם סגולה, ידע שכאשר ישבו על אדמתם יעסקו בכל המלאכות, אשר נחלקות לשלושה מינים: אלו ההכרחיות (למזון וכדו'), אלו המביאות עזר ותועלת (גשרים, למשל) ואלו שהן רק בבחינת מותרות (כגון: אמנות). כל המלאכות מביאות להצלחת האומה כאשר הן במידה. בעיקר יש לשמור על המידה הנכונה במותרות, כדי שלא יחרב אושר העם, כי ריבוי המותרות גורם שהאנשים בחברה יימשכו אחרי תאוותיהם ומכאן יוולדו קנאה ופירוד ומריבות. על כן ציווה ה' שיקדישו את ראשית פרי בטנם, ואת ראשית פרי אדמתם לשמים, כדי למתן את תאוות צבירת הנכסים.  וכך גם ציווה ה' שיקדישו את ראשית פרי מחשבתם וראשית תפארת היצירה והמלאכה לשמים, בעשית המשכן. כך יזכרו את ה' גם באופן זה של מעשיהם, ולא יימשכו אחרי המותרות וההבלים. הקב"ה לא ציווה אותנו בתורתו על שיעור העשיה הרצוי, על ההבדלים בין ההכרחי והרצוי לבין המותרות, משום שבהשתנות הזמנים משתנים הצרכים. על האדם מוטל לבדוק עצמו האם "אהבת התענוג והסלסול" מנחה את פעולותיו או הצורך האמיתי, ואת זאת יעשה אם ינהג תמיד על פי 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'.

כי על ידי זה יתן האדם אל לבו בין הטוב והרע, ולא יזנה אחרי שרירות לבו, ולזה לא גדר ה' גדר, כי אם ציווה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבותיהם לשם שמים וקדישו ראשיתם לעבודתו".

מידותיו של המשכן מכוונות את מידותינו – הן בתחום הקודש בעבודת ה', שלא תהיה תלויה בתועלת שנפיק ממנה אלא ברצון לבנו לעובדו, והן בתחומי חולין – שנדע להבחין בין רדיפת המותרות לבין עשיה יוצרת וחיובית.

קרבים אנו לחודש ניסן, והשבת נכריז על ראש החדש שהוא ראש לחדשים. גם פרשת השבוע וגם פרשת החודש שנקרא השבת למפטיר סובבות סביב התאריך של ראש חדש ניסן. בפרשת פקודי מצווה הקב"ה את משה (שמות מ,ב): 'בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד'

ובפרשת החדש מצווה הקב"ה את משה ואהרן (שמות  יב ,ב)  'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה'. על פי מסורת חז"ל נאמר ציווי זה בראש חדש. האם נוכל למצוא קשר בין האירועים המתרחשים סביב אותו תאריך?

יום הולדת לבני אדם הוא זמן של חשבון נפש. ככל שאדם מתבגר יום הולדת אינו סתם סיבה למסיבה אלא זמן של מחשבה על מה שהספיק לעשות ועל מה שעומד עוד לפניו. ניתן לומר זאת גם על מוסד שיש בו רעיון ומטרה ובייחוד על המשכן. ביום השנה להקמת המשכן ראוי להעלות שאלות כמו מהו תפקיד המשכן? האם הוא מצליח למלא את תפקידו?  האם אנו בני האדם מבינים את משמעותו?

המאמץ להקמת המשכן היה גדול ודרש עיסוק בפרטים ובפרטי פרטים. עשיית הדברים בצורה המדויקת  וכפי שהתורה חוזרת ללא הפסק על הפסוק  'כאשר צווה ה' את משה',  אין ספק שבאה מתוך מוטיבציה גבוהה והבנת משמעות השראת שכינה בתוך בני ישראל.

בראשית הדרך התורה מסמנת את המטרה: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', וכפי שאמרו חז"ל שהקב"ה התאווה לדירה בתחתונים. עם ישראל מתנהל במדבר כשבמרכזו עומד המשכן, והעם חונה סביב למשכן, כמו הלב המהווה את מרכז הגוף. ובסוף פרשת פקודי מיד עם הקמת המשכן מכסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, שכינה שורה במעונה.

עם הכניסה לארץ חל שינוי. לא רק המשכן שהפך למקדש קבע קדוש אלא הוא עומד בראש המקומות הקדושים הנמנים בפרק א' של מסכת כלים: 'ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות'. כשהמקדש מתרחק מבחינה גיאוגרפית יש גם ריחוק רוחני. קדושת ארץ ישראל אמורה להשלים וכן העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה. אך כולנו יודעים כי בסופו של דבר 'מפני חטאינו גלינו מארצנו ואין אנו יכולים לעלות ולהראות בבית הגדול והקדוש מפני יד שנשתלחה במקדשך'.

כפי שכתבתי בתחילה גם לחודש בו יצאנו ממצרים יש להתייחס בכל שנה ושנה מתוך מחשבה. מה מטרתה של יציאת מצרים? האם זו רק יציאה מעבדות לחרות במובן של חופש והסרת עול, או כפי שמשה תובע מפרעה בשם השם 'שלח עמי ויעבדוני'?

בראשית החודש מודיע הקב"ה כי חודש זה מיועד לחידוש הקשר בין האומה לבין מלכה. בחודש שבו זוכרים את יציאת העם מתוך טומאת מצרים ותחילת עמידתו בזכות עצמו לשם אותה עבודה שנצטווינו. השנה עבורנו מתחילה עם עצם קיומנו ועם הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ולכן 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. לא בכדי יש המציעים לשנות את מניין השנים וחודשים ולמנות שנים מיציאת מצרים ולהתחיל מחודש ניסן.

אם כן אנו רואים כי תאריך הקמת המשכן הוא ביום בו מתחילה האומה למנות את חודשיה ובעצם למנות את עצם קיומה. גם המשכן או המקדש הם חלק מאותו קשר ואף מחזקים אותו ונותנים לו תוקף מעשי במציאות מעבר לידיעה ולתחושה הרוחנית. לכן נכתב "אלה פקודי המשכן משכן העדות"   עדות לקשר בין ישראל לקב"ה.

פרשתנו היא הפרשה האחרונה בספר שמות. הספר המתחלק לשלושה חלקים, כאשר כל אחד מחלקי הספר מסתיים בהתגלות של הקב"ה, ומשה הוא דמות משמעותית מאוד.

החלק הראשון של הספר (פרקים א-טו) מתאר את הגאולה הפיזית ממצרים. חלק זה מסתיים בקריעת ים סוף  "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד' , ל"א) בשלב זה מסתיים פרק ארוך בו מתגלה הקב"ה ליוצאי מצרים ולעולם כאל המתערב בעולם ובטבע על מנת להציל פיזית את עמו בעת צרה.

בחלק השני מתן תורה וברית האגנות (פרקים יט-כד) 'וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר.  וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.  וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה' (שמות כד' ט"ו-י"ח). בחלק זה של הספר התגלה הקב"ה כאל הנותן תורה, חוק, על פיו צריך לחיות עם ישראל. אבל התגלות זאת הינה התגלות חד פעמית במעמד היסטורי מרגש ביותר, כאן גם ברורה החשיבות של האמונה במשה, שהרי הוא מעביר את פרטי התורה אל העם. האמונה במשה ובדבריו כמיצגים את דבריו של הקב"ה היא התשתית לאמונה בכך שחוקי התורה הם חוקים אלוקיים.

בחלק השלישי, המתחיל בפרק כה ומסתיים בפרשתנו, מסתיים גם הציווי על המשכן ובנייתו.  "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן–וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ–לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם" (שמות מ' לד- לח). פסוקים אלו החותמים את ספר שמות חותמים גם פרק של צפייה ארוכה, הן של דור יוצאי מצרים, דור המדבר, מקימי המשכן , והן שלנו, הקוראים ושומעים את פרטי הפרטים של הציוויים המדויקים להקמת המשכן וביצועם . כאן מדובר בהשראת שכינה, בהתגלות קבועה ותמידית של השכינה במחנה.

העובדה שהתורה אינה מסתפקת בהתגלות חד פעמית, לעיני עם ישראל אלא מצווה ליצור מסגרת של השראת שכינה בתוך המחנה, מלמדת שטיב הקשר בין האדם והעם לקב"ה אינו אמור להתבטא רק באירועים יחידים ומיוחדים מלווים בקולות וברקים. הקשר עם הקב"ה צריך להיות על בסיס תמידי בכל יום, כאשר בימים מיוחדים ישנו חיזוק של הקשר, 'תמידים כסדרם, ומוספים כהלכתם'. קשר זה מתקיים כאן,  בתוך המחנה, בין בני האדם, כמו שנאמר בויקרא טז: ' השכן איתם בתוך טומאותם'.

מסיימים אנו השבוע את פרשיות המשכן, והיטיב ר' יוחנן  לנסח את השאלה המרכזית, המעסיקה את כל הפרשנים בפרשיות אלה.

אמר ר' יהודה  בר סימון בשם ר' יוחנן: זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו. בשעה  שאמר לו "ונתנו איש כופר נפשו", אמר משה: מי יוכל ליתן כופר נפשו?!… א"ל הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן: "זה יתנו"  (שמות  ל יג). ובשעה שאמר את קרבני לחמי לאשי  (במדבר כח ב), אמר משה מי יוכל להספיק לך קרבנות ?! … א"ל: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, שנאמר "ואמרת להם זה האשה אשר  תקריבו לה'". ובשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש" (שמות כה  ח). אמר משה לפני הקב"ה: הנה "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ואנו יכולין לעשות לו מקדש? א"ל הקב"ה: איני מבקש לפי כחי, אלא לפי כחן. כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן וכיון  שעשו את המשכן נתמלא מכבודו.

(מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשא סימן יט)

מדרש מקביל מכירים אנו בדבר שלושה דברים שנתקשה בהם משה, עד שהראהו הקב"ה באצבע.

שלשה דברים נתקשה משה: מעשה המנורה, והירח, והשרצים. "וזה מעשה  המנורה…" א"ל הקב"ה: השלך את הזהב לאש והיא תיעשה מאליה, שנאמר: "מקשה תיעשה המנורה" –  תיעשה כתיב, מעצמה תיעשה. הירח מנין? "ויאמר ה' אל משה ואל  אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה"  (שמות, יב א-ב), כזה ראה וקדש, הראה לו באצבע החודש  הזה. בשרצים מנין? שנאמר "וזה לכם הטמא", תפש הקב"ה כל  מין ומין והראה לו למשה, ואמר לו זה תאכל וזה לא תאכל…. ואל תתמה על הדבר, שהרי הראה הקב"ה לאדם  הראשון כל בריות וקרא שמות, לאחר שקרא לכולן שמות, א"ל הקב"ה: ואני מה שמי, א"ל ה' הוא שהכתוב אומר "אני ה' הוא שמי" (ישעיה מב ח), זה שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי  ביני ובין בריותי,

(מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמיני סימן יא)

"שלשה דברים נתקשה משה, מעשה המנורה, והירח, והשרצים". שלושה דברים אלו מאפיינים קושי משותף והוא המתח שבין מעשה האדם ומעשה האלוה. הדוגמא המובהקת היא קידוש החדש, הופעתה והיעלמותה של הלבנה היא תופעת טבע, מעשה אלוקים, ואם כן מה יתן ומה יוסיף קידוש החדש על ידי בית דינם של ישראל? וכן במנורה, כפי שניסח זאת בעל השפת אמת : "נתקשה משה במנורה והראה לו הקב"ה ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה שנאמר "תיעשה", אם כן למה הראה לו?"

ולהשלמת התמונה – דיני טומאה וטהרה. בחיה בבהמה ובדגים נתנה תורה סימנים לטהור ולטמא, אולם בשרצים נתנה התורה רשימה שמית של שמונה השרצים הטמאים. וכאן מפנה המדרש את תשומת לבנו כי שמות השרצים מקורם באדם הראשון. אם כן מי מגדיר את השרצים הטמאים האדם או אלוקים?

בניסוח אחר, ניסח זאת המדרש לפרשת נשא שהובא לעיל:

"שלושה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו" והמשותף לכולם הנתינה האנושית (כביכול) לקב"ה: מתן מחצית השקל ככפר נפש; מתנת האדם בהקרבת הקרבנות; נתינה אנושית לבניין המשכן .

ועל כולם שואל המדרש ושם את השאלה בפי משה: וכי מי יוכל ליתן כפר נפשו? וכי מי יוכל להספיק לך קרבנות? וכי מי יוכל לבנות בית לה' ?

ובשלושת הכתובים תשובת הקב"ה כפי שמובאת במדרש היא : 'א"ל איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן'.תשובה זו ניתנת לפרשנות, כפי שאכן פרשו רבים מן הראשונים, כי לא נועדו הדברים לאל אלא לאדם. אך נראה כי הצבת המדרש בדבר שלושת הכלים בהם נתקשה משה במקביל לשלושת המקרים בהם נרתע משה לאחוריו ניתנים להכללה כהצבת המתח שבשותפות בין מעשה אנוש ומעשה האלוקים.

ובעצם בשאלה: מה יתן לך ומה יוסיף לך? מה נותן ומה מוסיף מעשה האדם מעבר למעשה האלוקים?

ה"שפת אמת" לפרשת תרומה (שנת תרל"א) עוסק בשאלה זו, וכך כותב השפת אמת:

"נתקשה משה במנורה והראה לו הש"י, ואחר כך כתיב שנעשית מעצמה, אם כן למה הראה לו? אך כי על ידי רצון האדם בלב ונפש באמת נגמר השאר, מה שאינו יכול לעשות, נעשה מעצמו. וכן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל, כי בודאי אין בכח אדם לעשות רצונו יתברך רק כפי רצון האדם נגמר (הדבר) מעצמו.

ובשנה אחרת (תרל"ד) כותב ה"שפת אמת" על הפסוק :"ויקחו לי תרומה":

"וקשה, דהוי ליה למיכתב (היה לו לכתוב) יתנו תרומה?! פירש רש"י יפרישו לי ממונם נדבה. ונראה שזה הבחינה שמפריש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה".

בשני המקורות מחדש ה"שפת אמת": וכי מה יש בידי האדם להוסיף? התוספת האנושית היא הרצון. נדיבות הלב היא התרומה שיש ביד האדם להעניק מעצמו. על פי זה מתפרש המדרש באופן הבא: משה רבנו מתקשה בהבנת נתינה שאין בה שיעור. או ליתר דיוק נתינה בכמות וגודל סופי לאינסוף, ומתקשה משה – וכי מה יש בכמות סופית בכדי להוסיף לאינסוף? והרי גם תוספת רבבה לאינסוף אין בה בכדי להגדילו. וכאן מחדש לו הקב"ה במטבע של אש ומלמדו: ישנה לקיחה שהיא נתינה והיא נדיבות הלב. ולנדיבות הלב אין שיעור, ועיקרה הרצון האנושי אשר מושלם אחר כך במישור המעשי משמים.נדיבות הלב אינה נמדדת בכמות או בגודל נדיבות הלב היא ביטוי לרצון האנושי והוא אין לו שיעור.

וכך מוסיף השפ"א בשם אביו מו"ר ,על מה שנאמר "יגעתי ומצאתי", ודקדק כי מציאה היא בהיסח הדעת ומה שבא על ידי יגיעה למה נקרא מציאה?!

"אך, מי יוכל למצוא האמת על ידי יגיעתו ורק שה' יתברך נותן במתנה ודרך מציאה על ידי היגיעה .

האדם יגע ומחפש את האמת, את האלוקים והקב"ה ממציא לו את האמת, ממציא לו את עצמו כמציאה, שאינה קשורה לכאורה ליגיעה, אך ללא היגיעה לא יזכה האדם למציאה".

ייתכן,כי עצם הבחירה של הביטוי  במדרש: "מטבע של אש " גם היא לא נבחרה במקרה, שהרי האש

מסומלת בגמרא ובמדרש כהמצאה האנושית הראשונית,

"כיון שיצת שבת התחיל משמש החושך ובא ונתיירא  אדם ואמר אלו הוא שכתב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב שמא בא לנשכני ואמר  אך חושך ישופני אמר רבי לוי באותה השעה זמן לו הקב"ה שני רעפין והקישן זה לזה  ויצא מהן האור הדא הוא דכתיב ולילה אור בעדני ובירך עליה בורא  מאורי   האש  שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה"

(תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ח ה"ה)

ואם כן , תשובתו של הקב"ה למשה: להשלמת הבריאה יש צורך ברצון האנושי, ורצון זה הוא שמאפשר את בריאת האש, הוא שמאפשר את חידוש הזמן, הוא שיתן שמות ויגדיר את הטמא והטהור, והוא אשר יאפשר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ובחריפות יתרה מסיים המדרש הנזכר:

"לאחר שקרא לכולן שמות, א"ל הקב"ה ואני מה שמי, א"ל: ה' הוא, שהכתוב אומר "אני ה' הוא שמי"  (ישעיה מב ח), זה שמי שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי  ביני ובין בריותי".

כביכול ,אף שמו של הקב"ה הוא שם שניתן לו על ידי האדם.

ונסיים במאמר הקוצקאי המפורסם :

היכן נמצא הקב"ה? שאל הר' מקוצק את תלמידיו. מלוא כל הארץ כבודו – ענו התלמידים . אמר להם הרב: לא כך, אלא הקב"ה נמצא בכל מקום בו נותנים לו להיכנס.

המשכן בנוי על רעיון תרומות מאת בני ישראל, תרומה שלא כולה ניתנה בהתנדבות – חלקה חובה, כגון מחצית השקל, אבל ברובה התנדבותית. רש"י (ל' טו) מדבר על שלוש תרומות: שתיים של מחצית השקל, אחת שממנה עשו את האדנים, הבסיס למשכן, והשניה שממנה קנו את הקרבנות. שתי תרומות אלו קבועות, כולם נותנים אותו דבר. הראשונה היתה הוראת שעה, לבניית המשכן, השנייה היא לדורות. התרומה השלישית היא נדבת המשכן, והיא "כל איש אשר ידבנו לבו".

אופיין השונה של התרומות האלו מסמל במידה רבה את עבודת ה' שלנו, הקיימת במישורים שונים: במישור הכלל ובמישור הפרט, בדרך אחידה לכולם ובדרך יחודית לכל אחד ואחד.

שתי התרומות הקבועות מסמלות את עבודת ה' המסודרת, הקבועה, המכומתת בצורה ברורה בעולם ההלכה. כל אחד יודע בדיוק נמרץ מה עליו לעשות ואיך לעשות, אין לו הרבה להתאמץ בנוגע לדרך פעולתו. לעומת זאת, ישנה תרומה שעל האדם לפלס לבד את דרכו, להחליט החלטות אישיות, מה יתן וכמה יתן, עד כמה ישקיע או עד כמה יעשה את הדברים כלאחר יד, אם בכלל.

גם בעבודת ה' המסודרת, שתי התרומות, זו של מחצית השקל לרכישת אדני המזבח, וזו של מחצית השקל לרכישת קרבנות מסמלות בחינות שונות של עבודת ה'. ישנה עבודה חד פעמית, זו של רכישת האדנים. אנחנו נדרשים למאמץ של פעם אחת, על מנת להרים מבצע גדול, מרשים, שכולם יכולים להתפעם ממנו ולהרגיש גאוה מיוחדת על חלקם במבצע המשותף. אבל יש גם התרומה הנדרשת לעבודה היומיומית, לעבודת הקרבנות האפורה, נטולת הילת הגבורה והגדולה. שתי העבודות האלו הינן חלק אינטגראלי של עבודת ה'. לא בכל מרגישים תחושה של התרוממות רוח גדולה, חוייה גדולה ומרנינה. יש עבודה אפורה.

בקשר למאת האדנים, על הפסוק (לח, כז) "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הכיכר כיכר לאדן" כותב בעל הטורים: "כנגדם תיקנו מאה ברכות בכל יום". יש חובה לברך בכל יום מאה ברכות. חובה זו נסמכה גם לפסוק אחר, "ועתה ישראל מה ה' א-לוהיך שאול מעמך" ומזה דרשו בגמרא (מנחות מג:) שה' שואל מעמך מה, מאה ברכות.

את האמירה הזו קשר הרב קוק לאימרה אחרת בגמרא שגדול העונה מן המברך. כששני בני אדם נמצאים ביחד, אחד מברך ברכה והשני עונה אחריו אמן, העונה גדול מן המברך. מה משמעות קביעה זו שגדול העונה מן המברך?

המברך הוא הראשון, יש לו תחושה של חידוש, של התעלות. העונה רק נסמך על הראשון. חסרה לו תחושה זו של חידוש, של מעשה ראשוני. הוא רק בא לחזק את דברי השני. לאשר אותם. מעשהו אפור במידת מה. בלשונו של מי שרשם את הדברים מפי הרב:

"בערכי התורה, קודם המקובל למתווסף, עדיף הנתון על המתחדש. מסורת, קבלת הדורות הן היסוד, ועל גביהן באים החידושים. המברך הוא המחדש, הוא המנסח בעיון חדש, ביטוי חדש, תפילה חדשה. ואילו העונה אמן, הרי הוא חוזר על הראשונות, מאשר את הקיים, את הנמסר מדור לדור. מכוחה של מעלה זו, אנו רואים אף את העונה אמן כדגם של אימות המקובל".

תרומת האדנים היא מבחינת המברך. יש בה ראשוניות, זה בסיס בנין המשכן, התלהבות ראשונית. ואילו תרומת מחצית השקל לרכישת קרבנות היא מבחינת העונה אמן, המחזק את ידי הראשון. זה ההמשך, השיגרה היומיומית. דווקא המעשה השני, התמידי, נטול ההוד וההדר הינו הגדול, מבחינת גדול העונה מן המברך. אך בני האדם זקוקים גם לראשון, למעשים המהליבים. שילוב שניהם נחוץ בעבודת ה'.

(הדברים הבאים מבוססים על שמועות הראי"ה)

בוא.

תתקרב.

זה אני בתוך הערפל.

ואתה הלוא כל רוצה להתקרב.

רק לא ממש יודע איך.

אז עכשיו אני אלמד אותך.

אם יש את נפשך לבוא אלי, ותשוקתך בי. הבא לי את כולך ותישרף נפשך באש אוכלת.

אך בחוסי עליך, ובחפצי בחייך ולא במותך – בחרתי המר נפשך בנפש חי כמוך. אם מן הבקר אם מן הצאן או מן העוף. דמוֹ לי. נפש חייו, חלבו – באש. ואתה קח חייך ולך.

כך יהיה המעשה וסמכת ידך על ראשו וכל תשוקתך לעלות אלי תהיה בו – בחי. והוא יהיה כפרתך והוא יהיה לי לעולה.

ואם אין ידך משגת כפרת חליפין, ותשוקתך לעלות אלי בוערת בך – אל רתע. הבא לי מנחה.

מעט סולת ושמן ולבונה ויהי זה לך כאילו הבאת לי את נפשך.

קרב אלי ביום חגך. שתף אותי בשמחותיך הקטנות. תן שלום ביני ובינך ותן חלק גם לעושי המלאכה ביום שמחתך, בסעודתך. כשאתה עורך שולחן, ערוך גם למשרתים בקודש. אל תתייחד לך בתוך ביתך, מצמצם סעודתך לך ולקרוביך. תן חלק לכל. ותן גם למי שמידו כל זה לך. אל תשכח מי נתן לך את הכוח לעשות חיל. תן לו את הנפש. תן לו מדמך וחלבך. תן לו את תמורתם.

ובשעה של אחוֹר באחוֹר; כשמעשיך יהיו לי לזרא; כשתראה לי כמתנכר, אדע כי שוגג היית ולא זדון היה בך. וכל תאוותך – אלי לשוב. ושוב כמו אז להתקרב.

גם אז אראך דרך לשוב מן החטאת.

הבא אלי את תמורתך. סמוך ידך על ראשו והתוודה לפני. ספר לי על חטאיך ובוא אלי שוב.

ואם אי פעם תפר את אמוני ותעש את אשר ביקשתיך שלא לעשות, גם אז יש תקווה לאחריתך.

בהביאך אשמך לפניי.

בוא אליי, בְּנִי האדם. הקרב לפני קרבן. ובהריחי את ריח הניחוח תשוב ותרצה לפניי.

"שוב אתה נוסע?" את שואלת כשאת רואה אותי אורז את התיק הגדול.

"אני חייב" אני אומר. מושיט לעברך את הצו.

את מסתכלת בו. "אתה עושה המון מילואים" את אומרת.

אני שומע את הכעס הקל בקולך. בזמן שלא אהיה כאן יפלו עליך כל עבודות הבית והשדה.

אני סוגר את התיק ומסתובב אלייך. "את ידעת את זה כשבחרת להתחתן עם כהן" אני אומר ומביט בך.

את מחייכת אליי ומתקרבת. אני מלטף את ראשך. "זה לא להרבה זמן" אני אומר. כמנסה לעודד.

"לך. את אומרת." "לך לך לבית ההבראה שלך." את צוחקת.

אני מחבק אותך. "את יודעת שאני שם בשבילך ובשביל כל עם ישראל"

את צוחקת. "אתה חדור אידיאלים כמו ילד בן שש עשרה" את אומרת.

"אחריי לכוהנים!" אני לוחש באזנך ואת צוחקת שוב ונושקת לי.

התרמיל על שכמי ואני יוצא אל הדרך הארוכה לירושלים.

"אל תיטמא בדרך" את צועקת לי דרך החלון.

"גם אני אוהב אותך" אני צועק בחזרה כשההסעה שלי מגיעה.

לפעמים אני תוהה אם את יודעת כמה קשה העבודה שלי שם.

המזבח. יש לדאוג שלא תכבה עליו האש.

אני מהרהר במדי הכהן שלי. גאוות היחידה המיוחדת. להרים את הדשן. להחליף בגדים. להוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. להבעיר שוב את האש בבוקר מוקדם. לערוך את העולה ולהקטיר את חלבי השלמים.

לקמוץ, להקטיר, לשחוט.

וכל הזמן להישמר שלא להיטמא, שלא לטמא, שלא לפגל ולא לחלל. לא להיכנס שיכור. לא להחמיץ את המצות. לא להחמיץ את השעה. כל כך קל לפגל את הקורבן.

לפעמים נדמה לי שהבית הזה הוא מין אורגאניזם חי שאני וחבריי ביחידה המובחרת דואגים להמשך חיותו. ואם חלילה ניכשל במעשינו תחדל נשמת אפו של הבית הזה ויסור כבוד ה' מעמו.

שמעתי גם את הקולות האחרים. אלו שטוענים שזה ממש לא אותו דבר כמו להילחם בשדה הקרב.

ואני? אני שותק. כי בבית הזה אימת המוות מרחפת על המשרתים כאן בדיוק כמו על הלוחמים בקרב. מי שייכשל, מי שלא ישמור נכונה את משמרת ה' – ימות. כך כתוב בצו.

הצו שקיבל אבינו הקדום והוריש לבניו ולבני בניו הכוהנים עד עולם.

בדם קורבנות נחנכו לכהונה. דם איילים על תנוך אוזננו הימני, על בוהן ידנו הימנית ועל בוהן רגלנו הימנית. חוקת עולם לדורות.

אנחנו יחידה נבחרת. את מעשינו נצניע בתוך הבית. בדממה נבצע את מלאכתנו ואיש לא יספר עלינו עלילות גבורה. גם שירים לא יכתבו עלינו.

ואת? את תחכי לי בבית כשאחזור. פניי סמוקות ממאמץ ועיניי מאירות. ושוב תגידי: "אז מה? איך היה בבית ההבראה?" ואני אדע שעשיתי עבודת קודש והזמן שעבדתי בבית המקדש יתן לי את הכח להמשיך לברך בכל בוקר באהבה.