Category Archives: מאמרי בית המדרש

לפני שנים רבות בארץ סין הרחוקה לא שקט ולא שלווה ידעו תושביה. כי לעיתים תדירות היו מגיעים אויבים מרחוק, פושטים על אדמותיה; הורגים את הגברים; שובים את הנשים ושודדים את כל רכושם.

באין עצה שלח קיסר סין אל חכם זקן אחד מעבר להרים לבקש ממנו תשובה. וזה היה דבר הזקן: סין גדולה ואנשיה זרים זה לזה כזרותן של המתכות השנות. אך אם יעשו פעמון גדול, צרוף מכל המתכות, יצלצל הפעמון בשעה שיבוא האויב. ויקומו כל אנשי סין כאחד להלחם בו.
שמע הקיסר וקרא לאומן זקן עושה פעמונים אשר ידוע בעבודתו המופלאה.

יום ולילה, יום ולילה נמשכה המלאכה בסדנת האומן. ואל התערובת נמזגו ברזל ונחושת זהב וכסף. אך לעת בוקר, בשעה שיצא הפעמון מן הכור, ואחר שנתקרר מעט, סדק גדול ומכוער נגלה לכל אורכו.

מיהר האומן אל המלאכה בשנית ושוב מהל את המתכות השונות ניסה למזוג אותן כמויות שונות ובחום שונה – אך ללא הועיל. בכל פעם מחדש נגלה סדק גדול לאורך הפעמון.

ויום אחד קרא הקיסר אל האומן והודיע לו כי אם לא יסיים את המלאכה עד מחר יסיר את ראשו מעליו. חזר האומן אל ביתו עצוב ומר לב.

ולאומן בת. נערה צעירה וחכמה שמבטה טוב ובעיניה אהבה. הביטה הנערה בעיני אביה ובלי אומר הבינה את מחשבת הקיסר. מיהרה הנערה אל מעבר להרים אל אותו זקן חכם וכך שמעה מפיו: לא יתלכדו מתכות זו בזו עד יחוברו בדם אדם אשר יחפוץ לאגדן.

עם ליל שבה הנערה לביתה והביטה אל הקלחת הרותחת של המתכות. היא ידעה כי עם בוקר, כאשר יצא הפעמון מן הכור שוב יתגלה בו סדק מכוער. הפעמון לא יגן על סין, אנשיה לא יתאספו להגן על ארצם, שוב יהרוג האויב בגברים, ישבה את הנשים ויגזול את אדמתם ורכושם. וראשו של אביה יוסר מעליו.

טיפסה הנערה על שפת הדוד. וקפצה פנימה.

עם אור בוקר ראשון קם האומן הזקן ובעצב יצר פעמון חדש.

מה רבה הייתה תדהמתו למראה הפעמון הגדול, היפה והשלם.

ומשצלצל בו לראשונה נשמע קול נערה זועק מתוכו.

אז הבין הזקן את אשר עשתה ביתו.

_____________________

בהתחלה בא ההלם ואז מההלם אתה לא אומר כלום. שניה אחר כך אתה כבר מאשים את עצמך. כי הרי אני הייתי צריך להיות שם במקומם, אני כבר שומע את האנשים מדברים. הם ידברו על העגל. איך כל אחד שהשתתף בזועה הזו חטף. ורק אני, שיצרתי אותו. אני נשארתי נקי. ככה אני מתחיל לשמוע אותם מאשימים אותי. כי אחרי הכל זה הילדים שלי. ואיזה אבא לא מאשים את עצמו כשמוות כל כך נורא קורה מול העיניים שלו לשני הבנים שלו. אני גם יודע שיהיו כאלו שיאשימו אותם. מה לא ינסו להדביק להם? שכרות, חוסר כבוד, אי התחשבות חוצפה.

מי באמת יודע מה הם עשו שם בפנים? למה הם התכוונו? "אש זרה אשר לא ציווה אותם". ומה אם לא ציווה? בגלל זה למות? ועוד ביום חג?

היה אביב. בוקר נפלא של ניסן. וחג היום. אני זוכר את הפנים שלהם מבהיקים באור. "אבא", הם אמרו לי "היום ה' נראה אלינו." והייתי כל כך גאה בהם. ואז הלכנו יחד לעשות את הקורבן. ואני עובד והם מסייעים בידי. וברכתי את העם. וירדתי.

ואז באה האש. כמו מתוך השמיים היא יצאה. ירדה אל הקורבן ואכלה אותו. וכל העם רואה, נרגש ופוחד ולבבו מתרחב והוא אומר שירה ונופל על פניו. ובתוך כל ההתרגשות הזו. בתוך כל השמחה והאהבה וההתגלות האלוקית הזו. שני הילדים שלי היו חייבים לראות מקרוב. הם לקחו אש ונעלמו מאחורי ענן של קטורת. רק אלוקים יודע מה הם עשו שם באמת. אנשים מנחשים. כמו שהם עד היום מנסים לנחש את השתיקה שלי.

מה אני אגיד? לא מספידים בניסן.
אבל כשאחי בא ואמר: "הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד." פתאום הבנתי. כי כל הזמן מסבירים לנו איך לשחוט ואיך להקטיר ואיך למלוק ואיך לנסך ולהתיז. וכל בעלי החיים האלו וכל הבשר החי המנותח לנתחיו. כי אלוקים הרי לא רוצה קורבנות אדם. לכן אנחנו הורגים בעלי חיים. במקום קורבנות אדם.

אז למה בא לי הסיפור הזה באמצע ספר קורבנות? למה? תסביר לי. ספר הלכות עבודת כוהנים. סיפורים זה בכלל לא כאן. ופתאום מישהו החליט להכניס כאן סיפור.

זה לא מקרי. נכון? שום דבר לא מקרי.

כי כשהמטרה גדולה באמת, כי כשחונכים מקדש, אז אולי אלוקים אפילו שהוא לא ביקש. אולי הוא מוכן ככה לפעמים לקבל גם קורבן אדם? ואם יש כאלו שמוכנים להקריב את עצמם אז לאלוקים אין ממש ברירה ואפילו שהוא לא ביקש הוא יסכים לקבל. ומי יודע על מה בדיוק נתכפר לנו בקרבן הזה.

בקרוביי אקדש.

אבל זה רק אני והמחשבות שלי.

את זה אסור להגיד לעולם.

וידום אהרון.

וידאו לא נטען

לך כבר להיבדק.

ככה זה התחיל.

בעצם זה התחיל שבוע קודם. בערב במקלחת גיליתי אותה. בהרת לבנה על הבטן. הבטתי בה בהשתוממות. בהתחלה חשבתי שזה סתם כתם. ניסיתי לשפשף אותו במים וסבון. לא ירד. לא נורא חשבתי. בטח סתם מכווה בעור. עד מחר זה יעבור. חוץ מזה חשבתי לעצמי. לילה עכשיו. אני בטח לא רואה טוב.

בבוקר שכחתי אותה לגמרי. עד שניגשתי ללבוש חולצה. הכתם היה שם. כמו בלילה, רק כהה יותר. לבשתי את החולצה בזריזות ויצאתי החוצה. אף אחד לא רואה.

אחרי יומיים הוא עוד היה שם. הייתי בבית של אחותי. ישבתי על הספה ושיחקתי עם האחיין הפעוט שלי. לפתע הרים הילד את חולצתי, הצביע על הכתם ושאל "מה זה?"

"זה כלום" אמרתי. "ומשכתי את החולצה למטה"

"מה כלום?" שמעתי את אחותי שואלת מהחדר השני.

"שום דבר" צעקתי לעברה.

תוך שניה היא כבר הייתה בסלון. "תראה לי!" היא פקדה.

"זה כלום" התעצבנתי. ראומה, אחותי, מבוגרת ממני בחמש שנים. אבל לפעמים היא מתנהגת כאילו היא אמא שלי.

"תראה לי" היא התקרבה ונתנה בי את אחד המבטים המאיימים שלה.

הרמתי את החולצה והראיתי לה.

"כלום זה לא!" היא קבעה נחרצות.

"מאיפה לך?" שאלתי "את כהן?"

היא הביטה בי ואמרה "כבר היית אצל הכהן?"

"מה את חושבת?" שאלתי בכעס.

"אני חושבת שאתה צריך להיבדק."

כמובן שסירבתי. "זה כלום." אמרתי. "זה יעבור." והסתלקתי משם.

למחרת היא התקשרה. "אסף?" היא אמרה. "כבר ראית כהן?" זו הייתה השאלה הראשונה שלה.

גם למחרת היא נדנדה.

בסוף השבוע היא באה ואמרה : "עכשיו אתה והצרעת שלך באים איתי אל הכהן."

צרעת. המילה שכל כך חששתי לשמוע. עמדה עכשיו בחלל החדר; טיפסה על קירותיו וצליליה חזרו אליי כמו כדור גדול המתנפץ על פניי. צרעת. צרוע? מצורע?

היא תפסה בזרועי ומשכה אותי אל הכהן.

הכהן בחן את הבהרת הלבנה על עור בטני. "לא עמוק" הוא מלמל לעצמו. הוא מצמץ בעיניו. "השיער שחור." כמה זמן זה כבר ככה?" הוא שאל. "לא יודע" עניתי בחוסר רצון. "אולי שבוע?"

"שבוע?" נזעק הכהן. "ורק עכשיו באת? ומה? השתנה משהו בשבוע הזה? גדל? קטן? ככה זה התחיל?

אין לי מושג גמגמתי.

ראומה הביטה בכהן ואמרה הסגר?

הכהן הנהן בראשו.

שבוע של הסגר. שבוע של אי ידיעה  שבוע שבו החשד מטלטל אותך בין מצבי הרוח השונים.

סגור לבד בחדר. המילים מתערבבות בראש. מילים של טומאה ומילים של טהרה. צרעת? ואולי רק מספחת?

ואחרי שבוע שוב ההתייצבות לפני הכהן.

עד לרגע המר של הגילוי. הנגע פשה בעור. צרעת היא.

צרוע. בגדיך פרומים. ראשך פרוע ועל שפם תעטה. כמו מת. כמו אבל. אתה עובר ברחובות וצועק: "טמא, טמא" להזהיר את האנשים מפניך. וכל אוהביך מתרחקים ממך. ופתאום אתה שם לב איך כל מי שסבב אותך אתמול נעלם. "אסף?" הם בטח אומרים זה לזה. "כן. מסכן. יש לו את המחלה."

אבל כל זה היה כבר לפני שנים. הבראתי. נטהרתי מטומאתי. גם קורבן הבאתי.

אבל מידי פעם אני מרגיש כאילו עוד בודקים אותי מאחורי הגב. כשאני בא לשדכניות הן אומרות "תשמע אסף, זה קצת עדין אבל… שמעתי שמועה שפעם היית .. נו… עם המחלה. אתה יודע.

גם בדייטים, למרות שאני אף פעם לא מעלה את זה. קורה לפעמים שהבחורה באה אחרי כמה זמן ואומרת: "תגיד, זה נכון?"

"מה?" אני שואל כאילו בתמימות. למרות שאני כבר יודע על מה היא מדברת וגם יודע שהנה הלך עוד סיכוי לקשר.

"היית מצורע?"

כן. הייתי מצורע. אבל יצאתי מזה. אני בסדר היום. לגמרי בסדר.

לא. אין לי ערבות שזה לא יקרה לי שוב.

למה? לכם יש?!

אתם יכולים למצוא מאה ואחת סיבות למה זה קורה ולמה זה קרה דווקא לי. ותאמינו לי כבר חשבתי על כולן. מה לא עשיתי נכון? האם המידות שלי היו כל כך גרועות? אולי סתם לא נהגתי נכון? לשון הרע, חוצפה. שקר?

אני מנסה להתחזק. אבל האמת היא. אף אחד עד היום לא יודע למה ואיך זה בא לי ולמה ואיך זה הלך.

וזה יכול לקרות גם לכם, לילדים שלכם, בוקר בהיר אחד או לילה אחד. בעור הבשר, בזקן, בבגד או בקירות בתיכם.

אף אחד לא מוגן.

והיחס שלכם אליי עוד יכול יום אחד לחזור אליכם ממקום שלא תצפו לו בכלל.

הקיץ ההוא היה חם.

כל השנים חם כאן. אבל בשנים האחרונות נדמה לי שאני הולכת ומתחממת. הדברים שאני רואה מייבשים אותי. אני מנסה לרמוז להם שאני לא כתמול שלשום. לפעמים אני רועדת מכעס ובחילה. והם? הם ממשיכים למלא אותי בזימה ותועבה. אתם רואים את העץ הזה? בפעם הראשונה שהניב פרי הם גזלו את אותו. ואמש איש אחד בעל תחתיו את שפחתו הנחרפת.

הם גוזלים את העץ ואת האדם אשר לא חוּפַש ואת הגר והחלש. ואת בנותיהם יתנו לזנות.

הם אינם מתביישים במעשיהם. תחת כל עץ רענן. בחוץ, כחית השדה. ולמה להם בתים? אם גם בתיהם מלאו טומאה.

מהו בית? איש אישה וילדיהם. והילד יגדל וילך לבית אחר ויקח לו אשה ויבנה עוד בית. כך היא דרכו של עולם. כך היא דרך הארץ. איש על אהלו. ואין חלונות אהל אחד פונים אל אהל אחר. ואין מבטים סקרניים ולא יחמוד איש את אשת רעהו.

אך הם מערבבים בתיהם. בן מגלה ערוות אימו ואב יגלה ערוות אשת בנו. אח באחותו ואיש באשת רעהו.

ואני צועקת והם אינם שומעים. הכל אצלם מעורב ומעורבב. מין בשאינו מינו. אפילו בהמתם ירביעו בחיה ואת שדם יזרעו כלאיים.

לפעמים אני חושבת שאינני יכולה עוד. ולא ירחק היום בו אביא עליהם חורבן. האם אינם רואים את הכאב שהם זורעים בי?

לפעמים נדמה כי הם רואים את צמאוני ומשקים אותי.

בדם!

והדם חם. הוא רוטט על פניי. אינו נבלע בתוכי. דם חיה או עוף. הם שותים את דם כל החי. וגוזלים את נפשו. "תכסו!" אני צועקת להם. "כסו את הדם. כי הדם הוא הנפש."

אבל אין להם בושה. ואין להם אל אחד.

גונבים, מכחשים ומשקרים. עושקים רֵעֲ. ואת פעולת השכיר ילינו לילה ועוד לילה ועוד. בעני לא יתחשבו. מאזניהם רמייה ומשפטם עוול.

אני יודעת. אני רגישה מדי. יש ארצות שיסכנו לזה. יש ארצות סבלניות יותר. אולי מצרים? יש לה נהר שעובר בתוכה ומצנן את להט הזימה.

אבל אני? למטר השמיים אשתה מים. וחם לי כל כך.

הקיץ ההוא היה חם. כל השנים חם כאן.

אבל בקיץ ההוא נשברתי.

הבחילה היתה חזקה ממני. רעדתי כל הקיץ.

ובסופו הקאתי אותם.

עוד ועוד שפכתי אותם מתוכי. גלו ממני. איני יודעת לאן. אולי אבדו באומות. אולי פנו אל אחרות. סבלניות ממני.

הייתי צריכה מנוחה. הייתי צריכה קצת מים. כי גרוני כבר ניחר מצעקה.

ועוד מעט, כך אומרים, יעלו מן המדבר האחרים.

אינני יודעת את טבעם. העברים שמם.

האם הם ישמעו את קריאותיי?האם ישמרו אותי מן הטומאה?

עבורי איני מבקשת דבר.

רק קדושה.

-אמא, מה יש לאיש הזה בעין?

-אל תסתכלי ככה. זה לא יפה.

-אבל אמא..

-בואי כבר.

ילדים. הם מסוגלים להיות אכזריים בישירות שלהם.

"למה הרגל שלך עקומה?"

ואם אתה בגילם אז הם גם יצחקו עליך ויעליבו.

"אני לא אשם שאני כזה"

עשרים שנה ואני זוכרת את דבריך כאילו נאמרו אתמול.

"אמא שלי אמרה שהיה קשה להוציא אותי מהבטן אז הרופאים לקחו מלקחיים ומשכו לי בראש"

אתה לא אשם.

לפעמים עוד יש את מי להאשים. את הרופא הרשלן, את הנהג השיכור, מפגע, מחבל או האוייב בשדה הקרב. ולפעמים אתה יכול להאשים את עצמך. הרי אמרו לך שאם לא תטפל בסוכרת הזאת הם יצטרכו לגדוע לך את הרגל.

העניין הוא שאנחנו חייבים למצוא אשמים.
_______________________________

מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר. ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר.
אמר לו: שלום עליך רבי!
ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?!
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית".

______________________________

"דבר אל אהרון לאמור איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו"

"אבל למה?!" אתה שואל אותי.

"כי אפילו לשליט בשר ודם לא מביאים מתנה לא מכובדת". אני עונה ומפסיקה באמצע.

אתה מושיט לי את זרועך הקצרה.

"לא מכובד?" אתה שואל.

אני שותקת.

"אני יודע." אתה ממשיך. "זה לא אישי. זה פשוט כמו מחזה כזה. שם במקדש. וכדי שהכל יראה טוב צריכה להיות אחידות. ואם משהו בולט או יוצא דופן אנשים ישר יסתכלו עליו וכל ההצגה תיפגם."

"ואנשים מסתכלים. גם מבוגרים. אני יודע. אני רואה את המבטים שלהם. לפעמים אומרים שילדים אכזרים. כי הם אומרים ישר מה שהם חושבים. אבל מבוגרים חושבים בדיוק את אותו דבר. הם רק לא אומרים. הם פשוט מושכים משם את הילד שלהם. מטיפים לו מוסר. אומרים לו שזה לא יפה לנעוץ מבט. אבל כבר מאוחר מידי. כי שניה קודם ראיתי את המבט המבוהל שלהם עצמם."

"אז כולנו בעצם כאלו." אני אומרת.

אתה שותק.

"אז מה אתה רוצה מהתורה?"

"לא יודע." אתה אומר. "אולי שתנסה לחנך? אולי שתכוון לרמה מוסרית גבוהה יותר? ואולי שתאמר לאומן שעשאני: אם כלים פגומים מחללים את מקדשך, למה פגמת אותם?"