פרשת וארא – על הדרך חזרה לחלום שנשבר/הרב יצחק בן דוד

על הדרך חזרה לחלום שנשבר

פרשת וארא פותחת בדברי התגובה של הקב"ה לתלונתו של משה המופיעים בסוף הפרשה הקודמת:

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?

וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות ה', כב-כג).

דברים אלו של משה מגיעים לאחר שהליכתו אל פרעה הובילה להחרפת השעבוד על עם ישראל. ניתן להתרשם שמשה הוא מאוד קצר רוח בשלב זה של הסיפור, ולאחר שמשימתו הראשונה לא העלתה תוצאות מיידיות, הוא פונה לקב"ה בתלונה לגבי עצם ההצדקה של השליחות כולה.

תגובה זו של משה, מזכירה לנו את התנהלותו במהלך ההתגלות בסנה. לאחר שהקב"ה שולח אותו לחזור למצרים ולהיות שליח ההשגחה כדי לגאול את העם מעבדותו, הוא מסרב לשליחות זו לא פחות מחמש פעמים, מנימוקים שונים ומגוונים. הקב"ה צריך 'להתאמץ' רבות כדי לשכנע את משה לקחת על עצמו בכל זאת את המשימה. לבסוף, משה מקבל על עצמו את המשימה כמעט בעל כורחו, ובאופן המעורר את הרושם שגם לאחר שהוא מקבל עליו את המשימה ואת השליחות האלוהית שהוטלה עליו, הוא לא עושה זאת 'מכל הלב'.

נראה, שזהו גם הרקע לדברים של משה לקב"ה שצוטטו לעיל. מלכתחילה, הוא לא ניגש למשימה שהוטלה עליו בהתלהבות, ולכן ברגע שבו מתגלים קשיים בדרך, הוא ממהר להביע לא רק את מורת רוחו ואכזבתו, אלא גם פקפוק לגבי המהלך כולו.

התנהלות זו של משה, נראית שונה מאוד מדמותו והתנהלותו בשלב מוקדם יותר בחייו, כאשר הוא יוצא מבית פרעה שבו גדל, כדי להציל איש עברי מאחיו מיד המצרי שמכה אותו. שם אנו פוגשים את משה כאיש בעל יוזמה, אומץ ותושייה. הוא יוזם מהלך שכרוך בלקיחת סיכונים רבים, וזאת מתוך חוש צדק טבעי שמפעם בו, וכנראה גם מתוך תחושת השתייכות, סולידאריות ואחריות לגורלו של עמו הנתון בשעבוד. מיד לאחר הכאת המצרי, אנו פוגשים את משה בפעולה של נקיטת יוזמה מוסרית הן בביקורת שהוא מפנה כלפי האיש העברי שמכה איש עברי מאחיו, והן בהושעתן של בנות יתרו מפני הרועים. בכל אחד משלושת המעשים הקצרים שמסופרים על משה הצעיר אנו פוגשים באדם בעל חוש צדק מפותח, יוזמה ואומץ, הפועל במציאות באופן שמביא לידי ביטוי את הגיונות רוחו ואת חתירתו לתקן עוולות, ולקדם את החברה שבתוכה הוא חי לכיוון צודק וראוי יותר.

כיצד לדעתכן יש להבין את השוני הגדול בין דרך הפעולה של משה בצעירותו ובבגרותו? מדוע מתרחשת התמורה העמוקה הזו?

ישנן דרכים שונות להתייחס לשאלה זו, אך הייתי רוצה לעמוד כאן (וזאת בעקבות דבריו של ר' משה ליכטנשטיין בספרו 'ציר וצאן') על כיוון אפשרי אחד:

משה בצעירותו חווה אכזבה קשה: לאחר המעשה הנאצל שעשה לטובת אחיו המשועבדים בהכאתו את המצרי, הוא מקבל כתף קרה מצד אלו שלמענם הוא סיכן את עצמו וויתר על מעמדו בארמון פרעה. במקום לקבל תמיכה והערכה על המעשה שעשה, הוא מקבל איום בהלשנה לשלטונות. בריחתו של משה למדיין, לא נובעת רק מן האיום על חייו, אלא גם מהאכזבה שלו מתגובת העם המשועבד למעשה שעשה למענם. אכזבה זו גרמה לו כנראה להפנות עורף לגורל עמו, ולהיטמע בתוך משפחה נוכרית ורחוקה.

את הפצע שבגידה זו פצעה בנפשו, אפילו ההתגלות האלוהית לא הצליחה לרפא לחלוטין באופן מיידי. יחלפו עוד ימים רבים עד שמשה ימצא בתוכו את הכוחות והאמונה להתמסר בכל ליבו לחזון הגדול של הוצאת עם של עבדים לחירותם הנכספת.