פרשת מצורע/ רחלי אביישר-לבל

לך כבר להיבדק.

ככה זה התחיל.

בעצם זה התחיל שבוע קודם. בערב במקלחת גיליתי אותה. בהרת לבנה על הבטן. הבטתי בה בהשתוממות. בהתחלה חשבתי שזה סתם כתם. ניסיתי לשפשף אותו במים וסבון. לא ירד. לא נורא חשבתי. בטח סתם מכווה בעור. עד מחר זה יעבור. חוץ מזה חשבתי לעצמי. לילה עכשיו. אני בטח לא רואה טוב.

בבוקר שכחתי אותה לגמרי. עד שניגשתי ללבוש חולצה. הכתם היה שם. כמו בלילה, רק כהה יותר. לבשתי את החולצה בזריזות ויצאתי החוצה. אף אחד לא רואה.

אחרי יומיים הוא עוד היה שם. הייתי בבית של אחותי. ישבתי על הספה ושיחקתי עם האחיין הפעוט שלי. לפתע הרים הילד את חולצתי, הצביע על הכתם ושאל "מה זה?"

"זה כלום" אמרתי. "ומשכתי את החולצה למטה"

"מה כלום?" שמעתי את אחותי שואלת מהחדר השני.

"שום דבר" צעקתי לעברה.

תוך שניה היא כבר הייתה בסלון. "תראה לי!" היא פקדה.

"זה כלום" התעצבנתי. ראומה, אחותי, מבוגרת ממני בחמש שנים. אבל לפעמים היא מתנהגת כאילו היא אמא שלי.

"תראה לי" היא התקרבה ונתנה בי את אחד המבטים המאיימים שלה.

הרמתי את החולצה והראיתי לה.

"כלום זה לא!" היא קבעה נחרצות.

"מאיפה לך?" שאלתי "את כהן?"

היא הביטה בי ואמרה "כבר היית אצל הכהן?"

"מה את חושבת?" שאלתי בכעס.

"אני חושבת שאתה צריך להיבדק."

כמובן שסירבתי. "זה כלום." אמרתי. "זה יעבור." והסתלקתי משם.

למחרת היא התקשרה. "אסף?" היא אמרה. "כבר ראית כהן?" זו הייתה השאלה הראשונה שלה.

גם למחרת היא נדנדה.

בסוף השבוע היא באה ואמרה : "עכשיו אתה והצרעת שלך באים איתי אל הכהן."

צרעת. המילה שכל כך חששתי לשמוע. עמדה עכשיו בחלל החדר; טיפסה על קירותיו וצליליה חזרו אליי כמו כדור גדול המתנפץ על פניי. צרעת. צרוע? מצורע?

היא תפסה בזרועי ומשכה אותי אל הכהן.

הכהן בחן את הבהרת הלבנה על עור בטני. "לא עמוק" הוא מלמל לעצמו. הוא מצמץ בעיניו. "השיער שחור." כמה זמן זה כבר ככה?" הוא שאל. "לא יודע" עניתי בחוסר רצון. "אולי שבוע?"

"שבוע?" נזעק הכהן. "ורק עכשיו באת? ומה? השתנה משהו בשבוע הזה? גדל? קטן? ככה זה התחיל?

אין לי מושג גמגמתי.

ראומה הביטה בכהן ואמרה הסגר?

הכהן הנהן בראשו.

שבוע של הסגר. שבוע של אי ידיעה  שבוע שבו החשד מטלטל אותך בין מצבי הרוח השונים.

סגור לבד בחדר. המילים מתערבבות בראש. מילים של טומאה ומילים של טהרה. צרעת? ואולי רק מספחת?

ואחרי שבוע שוב ההתייצבות לפני הכהן.

עד לרגע המר של הגילוי. הנגע פשה בעור. צרעת היא.

צרוע. בגדיך פרומים. ראשך פרוע ועל שפם תעטה. כמו מת. כמו אבל. אתה עובר ברחובות וצועק: "טמא, טמא" להזהיר את האנשים מפניך. וכל אוהביך מתרחקים ממך. ופתאום אתה שם לב איך כל מי שסבב אותך אתמול נעלם. "אסף?" הם בטח אומרים זה לזה. "כן. מסכן. יש לו את המחלה."

אבל כל זה היה כבר לפני שנים. הבראתי. נטהרתי מטומאתי. גם קורבן הבאתי.

אבל מידי פעם אני מרגיש כאילו עוד בודקים אותי מאחורי הגב. כשאני בא לשדכניות הן אומרות "תשמע אסף, זה קצת עדין אבל… שמעתי שמועה שפעם היית .. נו… עם המחלה. אתה יודע.

גם בדייטים, למרות שאני אף פעם לא מעלה את זה. קורה לפעמים שהבחורה באה אחרי כמה זמן ואומרת: "תגיד, זה נכון?"

"מה?" אני שואל כאילו בתמימות. למרות שאני כבר יודע על מה היא מדברת וגם יודע שהנה הלך עוד סיכוי לקשר.

"היית מצורע?"

כן. הייתי מצורע. אבל יצאתי מזה. אני בסדר היום. לגמרי בסדר.

לא. אין לי ערבות שזה לא יקרה לי שוב.

למה? לכם יש?!

אתם יכולים למצוא מאה ואחת סיבות למה זה קורה ולמה זה קרה דווקא לי. ותאמינו לי כבר חשבתי על כולן. מה לא עשיתי נכון? האם המידות שלי היו כל כך גרועות? אולי סתם לא נהגתי נכון? לשון הרע, חוצפה. שקר?

אני מנסה להתחזק. אבל האמת היא. אף אחד עד היום לא יודע למה ואיך זה בא לי ולמה ואיך זה הלך.

וזה יכול לקרות גם לכם, לילדים שלכם, בוקר בהיר אחד או לילה אחד. בעור הבשר, בזקן, בבגד או בקירות בתיכם.

אף אחד לא מוגן.

והיחס שלכם אליי עוד יכול יום אחד לחזור אליכם ממקום שלא תצפו לו בכלל.