פרשת צו – צו מילואים/ רחלי אביישר-לבל

"שוב אתה נוסע?" את שואלת כשאת רואה אותי אורז את התיק הגדול.

"אני חייב" אני אומר. מושיט לעברך את הצו.

את מסתכלת בו. "אתה עושה המון מילואים" את אומרת.

אני שומע את הכעס הקל בקולך. בזמן שלא אהיה כאן יפלו עליך כל עבודות הבית והשדה.

אני סוגר את התיק ומסתובב אלייך. "את ידעת את זה כשבחרת להתחתן עם כהן" אני אומר ומביט בך.

את מחייכת אליי ומתקרבת. אני מלטף את ראשך. "זה לא להרבה זמן" אני אומר. כמנסה לעודד.

"לך. את אומרת." "לך לך לבית ההבראה שלך." את צוחקת.

אני מחבק אותך. "את יודעת שאני שם בשבילך ובשביל כל עם ישראל"

את צוחקת. "אתה חדור אידיאלים כמו ילד בן שש עשרה" את אומרת.

"אחריי לכוהנים!" אני לוחש באזנך ואת צוחקת שוב ונושקת לי.

התרמיל על שכמי ואני יוצא אל הדרך הארוכה לירושלים.

"אל תיטמא בדרך" את צועקת לי דרך החלון.

"גם אני אוהב אותך" אני צועק בחזרה כשההסעה שלי מגיעה.

לפעמים אני תוהה אם את יודעת כמה קשה העבודה שלי שם.

המזבח. יש לדאוג שלא תכבה עליו האש.

אני מהרהר במדי הכהן שלי. גאוות היחידה המיוחדת. להרים את הדשן. להחליף בגדים. להוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. להבעיר שוב את האש בבוקר מוקדם. לערוך את העולה ולהקטיר את חלבי השלמים.

לקמוץ, להקטיר, לשחוט.

וכל הזמן להישמר שלא להיטמא, שלא לטמא, שלא לפגל ולא לחלל. לא להיכנס שיכור. לא להחמיץ את המצות. לא להחמיץ את השעה. כל כך קל לפגל את הקורבן.

לפעמים נדמה לי שהבית הזה הוא מין אורגאניזם חי שאני וחבריי ביחידה המובחרת דואגים להמשך חיותו. ואם חלילה ניכשל במעשינו תחדל נשמת אפו של הבית הזה ויסור כבוד ה' מעמו.

שמעתי גם את הקולות האחרים. אלו שטוענים שזה ממש לא אותו דבר כמו להילחם בשדה הקרב.

ואני? אני שותק. כי בבית הזה אימת המוות מרחפת על המשרתים כאן בדיוק כמו על הלוחמים בקרב. מי שייכשל, מי שלא ישמור נכונה את משמרת ה' – ימות. כך כתוב בצו.

הצו שקיבל אבינו הקדום והוריש לבניו ולבני בניו הכוהנים עד עולם.

בדם קורבנות נחנכו לכהונה. דם איילים על תנוך אוזננו הימני, על בוהן ידנו הימנית ועל בוהן רגלנו הימנית. חוקת עולם לדורות.

אנחנו יחידה נבחרת. את מעשינו נצניע בתוך הבית. בדממה נבצע את מלאכתנו ואיש לא יספר עלינו עלילות גבורה. גם שירים לא יכתבו עלינו.

ואת? את תחכי לי בבית כשאחזור. פניי סמוקות ממאמץ ועיניי מאירות. ושוב תגידי: "אז מה? איך היה בבית ההבראה?" ואני אדע שעשיתי עבודת קודש והזמן שעבדתי בבית המקדש יתן לי את הכח להמשיך לברך בכל בוקר באהבה.